admin
זה לא כל כך נעים לראות גן. שלושה כוכבים מתנוצצים בשמיים. אני נאחזת בשולי גלימתה של השבת היוצאת. כמה זה עצוב. אני יודעת שאנחנו צפויות להיפגש שוב בעזרת ה' בעוד פחות משישה ימים, אבל הפרידות קשות לי. ויש המון פרידות בחיים. הפרידה מהרחם החמים, מהמוצץ, מהטיטול, מהמראה הילדותי כאשר הופך בן השלוש בטקס החלאקה לילד גדול עם פאות וכיפה וציצית, ויש פרידה מהגן, וכך ממשיכות הפרידות במהלך החיים על זו הדרך.
כשזכיתי סוף סוף ללוות את הילדה העשירית שלנו לגן (עד אז, כל הצעדים שלי באשמורת הבוקר הובילו לשערי צדק), הייתה לי סיבה למסיבה. הכנתי את הילדה למפגש עם הילדים האחרים ועם הגננת. עשינו סיבובים ליד הגן שהיה סמוך לביתנו. רציתי לרכך לה את הנחיתה. ציפיתי לדמעות. היה לי ברור שהיא תידבק לחצאית שלי, ודמיינתי איך אנתק אותה בהדרגתיות ובעדינות. אבל היא נכנסה לגן בצעדים קלילים, ותוך שניות ממש שחררה לי את היד ואמרה בנפנוף כף ידה הקטנה "שלום, אמא". ואז התחילו הדמעות. לא שלה, שלי. הגננת הצדיקה קלטה זאת ונתנה לי לשבת ולצפות בה. המשכתי בכך במשך חודש, עד שנגמלתי מההתרגשות של ליווי הילדה שלי לגן, כמו אמא רגילה. וזה קרה לי איתה פעם נוספת: את הילדה הזאת ליוויתי לאחר שנים באחת הלידות שלה, שהייתה ארוכה ומייגעת במיוחד לשתינו. פתאום הופיעה אישה מאירת פנים שביקשה להעניק לבתי טיפול של הרפיה. בתי שיתפה פעולה, ובסוף הטיפול קרצה אליי בעיניה הכחולות הגדולות ושאלה: "אמא, עכשיו את רגועה יותר?"
גם לאם הכלה מגיעה מסיבה. אצלי זה ממשיך לאורך כל תחנות החיים. ביציאה של אחד הילדים לאולפנה או לישיבה, בטקסי סיום ובימי הולדת. ואולי הבולט ביותר הוא בחתונות. מזמן הגעתי למסקנה שהאיפור לעולם לא יהיה עמיד מספיק – כי הדמעות רק ממתינות בשער, וכשמתנגנת המוזיקה של יציאת החתן אל הכלה הסכר נפתח, והן מתפרצות ללא מעצור. אגב, האם שמתם לב שמנגינות החופה הן נוגות, בסולם מינורי? נראה לי שהסיבה היא שיחד עם כל השמחה, יש פה גם פרידה.
בחתונות האחרונות, משבגרנו והחכמנו, בעלי ואני נוהגים לעשות מעין טקס פרטי קצר לאחר החופה, כדי לעבד את הפרידה יחד. זה טבעי, לא? החתונה מובילה אותנו כהורים למקום אחר מול ילדינו. לפעמים יש קושי להיפרד, ואפילו קצת עצב על הקן המתרוקן (גם אם נשארו עוד שמונה ילדים בבית, זה כבר לא יהיה אותו דבר). ואולי זאת גם הנקודה שבה אנו עורכים חשבון נפש על ההורות שלנו – למרות שהיא לא נגמרת בערב החתונה. כל אלה טבולים בהתרגשות ובשמחה העילאיים סביב האירוע החגיגי.
לאחרונה סיפרה לי חברה על טקס פרידה לאם הכלה או החתן שעושות חברותיה – כחלק משיתוף פעולה בין 'גלויה' ובין יוזמת 'ניגון נשים'. טקס 'שמחת האם' שם במרכז את אם החתן או הכלה, ומעניק לה לערב אחד את תשומת הלב הנדרשת. קובעים תאריך ורשימת מוזמנות מתוך חברות וקרובות משפחה, ונערכים מראש לטקס שנערך בביתה של אחת החברות. מרכז האירוע הוא הברכות של המשתתפות, בשילוב שירים ופרקי תפילה. לקראת הסוף המנחה מזמינה את האם לספר על הבן או הבת, על הזוג, על האימהות, על הרגשות לקראת החתונה, על המקום שלה בתוך התהליך, ובסוף מתקיימת הרמת כוסית לחיים ומוענקת מתנה לאם.
אז זהו – החלטתי שבחתונות הבאות שלנו אני חוגגת את הפרידה. אולי באמת זה יאפשר לי להתאפר כאחת הנשים מבלי לחשוש שיימרח שובל צבעוני לאורך לחיי, ואוכל לעמוד בארשת מכובדת כמו המחותנות שלי ליד כיסא הכלה, במקום להיות היללנית אדומת האף שאני מגלמת בחופת הבן או הבת שוב ושוב.
מובן שגם אחרי החתונה אנחנו קשורים לילדינו. לפעמים הקשר אף מתהדק, במיוחד אצל בחורי ישיבה שכבר שנים מגיעים הביתה רק לעיתים רחוקות, אבל כזוג צעיר פוקדים את הבית יותר. ובכל אופן, אנחנו נתגעגע ותמיד נביט במבט נוסטלגי על הימים שבהם הקשר היה הדוק יותר. לפעמים נדמיין חבל דמיוני שיהדק את הקשר הזה בעבורנו.
קשר משפחתי. חברתי סיפרה לי סיפור משעשע בנושא של קשירת הילדים ושמירה על הגוזלים בשטח. בקיץ האחרון היא הזמינה את הנכדים ליומיים של כיף על יד הכנרת. זה היה נפלא, הסבים והנכדים (גילאי 15-4) נהנו מאוד זה עם זה וכולם יחד. לקראת הלילה הם בנו להם אוהל גדול מסדינים שהביאו איתם והתארגנו לשינה. הנכדים הקטנים נרדמו ראשונים, עייפים ושבעים ומאושרים, והסבא והסבתא ישבו עם הנכדים הגדולים יותר וסיפרו חוויות מימי אנו באנו. היה נפלא. בשעה מאוחרת גם הם פנו לישון, אבל אז אמר אחד הנכדים הגדולים והאחראים: "מה יהיה אם הקטנים יקומו לפני שנתעורר והם ילכו לבד לכיוון המים? זה ממש מסוכן". הציע אחד שהם ישאירו תורן ער כל הלילה, אבל לבסוף התקבלה הצעתו של נכד אחר: כל אחד מהנכדים הגדולים קשר רגל אחת של נכד קטן אל היד שלו, כך שכאשר הנכד יתעורר הוא יעיר גם את ה"שומר" שלו, וכך היה. כל הנכדים הקטנים התעוררו בבוקר כשהם קשורים לבן דוד מבוגר יותר, ואחרי ההפתעה הראשונה והיקיצה המוקדמת השתחררו כולם מהחבלים והתארגנו יחד לטבילה מאובטחת לפני התפילה.
לא עוזבים את הגארטל. וסיפור דומה סיפר לי בני ממש לאחרונה, הפעם מחול המועד סוכות. הדרכים אל העיר העתיקה בירושלים ואל הכותל המערבי היו גדושות אדם. והנה בתוך ההמון ראה הבן מחזה מרגש וחמוד: מלמד בתלמוד תורה חסידי־ירושלמי הלך עם תלמידיו בני העשר בערך, כעשרים במספר, לכיוון הכותל, וכדי שהם לא ילכו לאיבוד הוא הסיר את הגארטל שלו, וכל אחד מהתלמידים החזיק בנקודה אחת של הגארטל, תוך שהוא מזהיר אותם: "בשום אופן לא לעזוב את הגרטל!" וכך, בשירת "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" בהברה חסידית מודגשת, התקדמה כל הכיתה אחרי הרב'ה שלה לכיוון הכותל, כששמחת הביקור המשותף פורצת מכל הכיוונים ומדביקה גם את כל הסובבים אותם.
נדמה לי שהדבר שהכי קושר את ילדינו אלינו הוא דור ההמשך. ואם במקרה הסבתא היא רופאה – בכלל יהיו תמיד סיבות למסיבות. "עלה החום, מה את אומרת, אמא?" "זה פריקה או שבר?" "הוא לא עולה במשקל. האחות בטיפת חלב לחוצה. מה דעתך, אמא?" לפחות יש משהו שהרווחתי אני וגם הם מהמקצוע התובעני שבחרתי…