זכות העובר לחיות

הביטוי "זכות האישה על גופה" מבטא התעלמות מהתלות המוחלטת של העובר באמו כדי להתקיים.

פורסם בבשבע | כ' בחשון תשע"ח 09/11/17

אנחנו נמצאים בחודש המודעות לאובדן הריון, וקירות לבי יודעים לספר מה גדול הוא האובדן הזה. שש פעמים חוויתי אותו. חוץ מאחת שהייתה לידה ממש, בכולן ההיריון הסתיים בגרידה בהרדמה, וכך זכיתי לכמה שעות של חסד ומנוחה תחת השפעת ההרדמה הגואלת.

אישה שמפילה עוברת תהליך שלם של אבל, עם כל השלבים הקלאסיים – הדחקה, האשמה (בעיקר האשמה עצמית – למה הרמתי חפץ כבד? למה לא נשמרתי מספיק?), הפנמה וקבלה. זהו תהליך של פרידה מחלום, פרידה מחיים אשר חיו בתוכך. גם אם הייתה זו הפסקת הריון יזומה עקב מומים מרובים בעובר, הכאב על האובדן נוכח ומלווה את הזוג עוד שנים ארוכות לאחר מכן.

אבל יש מי שמתקשים להביט פנימה אל תוככי הרחם כדי לראות את פני העובר הקטן המתרקם לו שם. הם חוששים להישיר מבט אל מול העובר המשכשך בנועם במי השפיר. מבטם מצומצם וחד כמחט, כאילו 'זכות האישה על גופה' מתירה להתעלם מזכויות העובר לחיים. לאחרונה עירית לינור, עיתונאית ואשת תקשורת ידועה, הצטרפה לסנגוריה על העוברים. במאמר במוסף הארץ תחת הכותרת "שפכו את התינוק עם הפמיניזם", היא כותבת שהפלה היא קודם כול גדיעת חיים אנושיים, ושהביטוי "זכות האישה על גופה" מבטא התעלמות מהתלות המוחלטת של העובר באמו כדי להתקיים. לינור הוסיפה כי בשנת תשע"א התקיים קמפיין נגד גריסת אפרוחים זכרים בתעשיית הביצים. נשים מפורסמות הצטלמו עם אפרוחים כדי למחות על האכזריות שבגריסתם. אך אלה שביטאו חמלה כלפי אפרוחים התעלמו מעוברי אדם, כשהן עומדות בראש הלוחמות למען זכות האישה על גופה. עירית לינור ביקשה שלעובר האנושי יהיה קמפיין דומה, שיהדהד את זכויותיו לחיים.

לאחרונה שמעתי סיפור מתוק מרופא נשים שעוסק לא מעט בהפסקות הריון. בישיבת הבוקר הציגה מתמחה עייפה מקרה של מטופלת פריון שהגיעה עם גירוי יתר שחלתי. הוא שאל אם בוצע תבחין הריון. המתמחה הנידה בשלילה. הפרופסור הסתובב אליה, ועיניו נוצצות – צר לי עליך. החמצת הזדמנות יקרה מפז לבשר גאולה לאישה שכל כך הרבה שנים מחכה להיריון. דעי לך, אין חוויה מעצימה ומתגמלת יותר מזו. וכמה הוא צודק.

על הפנים

בכינוסים רפואיים נוהגים ללבוש תג עם שם. אני לא מתחברת לתיוגים, ובכלל אני ממעטת היום להשתתף בכנסים הרפואיים הרבים שאני מוזמנת אליהם, כי אני רוצה בזמני הפנוי להתמלא בתורה. בעיניי, מזון לנפש תורם לארגז הכלים הטיפולי שלי יותר מאשר לימוד על עוד אנזים או מנגנון פיזיולוגי מופלא. בנוסף לכך, את כינוסי הפריון אני ממש לא מחבבת, כי חלק מרופאי הפריון מרגישים מורמים מעם, אז אני נוהגת להתרחק מהם – וזה הדדי. אך הפעם זכיתי מן ההפקר לחיוך שלא כוון אליי.

ישבתי, כדרכי, בחברת האחיות החביבות, ופתאום מתקרב אליי אחד מהמכובדים הנ"ל, מבליח כלפיי חיוך רחב, לבן שיניים, ואומר לי בקול מתקתק: "שלום, דוקטור קטן, רציתי לדבר איתך על עניין קטן". מיד הבנתי ששוב מישהו מבלבל ביני ובין גיסתי, ד"ר חיה קטן, שהייתה אז מנכ"לית רפואית של הביטוח הלאומי. ברור לי שהוא מעוניין לשאת חן בעיניה. היא נושאת משרה בעלת השפעה וכוח, והוא צריך ממנה משהו. כל כך הצטערתי לאכזב אותו ולהראות לו את התג שנשאתי – אני בסך הכול ד"ר חנה קטן, רופאה פשוטה שלא ראויה לחיוכך.

אני לא מזהה אנשים לפי תגים. אני זוכרת היטב פנים, אך למזלי מהרגע שבו בני זוג שבאו אליי להתייעצות עוזבים את החדר, אני מוחקת את הקשר בינם ובין התרחיש הספציפי שלהם. וכך טוב. המוח שלי שומר עליי מפני מבוכה חברתית, וגם אם נחשפתי לפרטים מאוד אינטימיים של בני הזוג, אני לא אזכור שזה שייך אליהם ואוכל להמשיך להרגיש בנוח (ומקווה שגם הם), להנהן לשלום במפגש אקראי ברחוב בלי תחושות לא נעימות. והרי בתוך עמי אני יושבת.

זיהוי פנים היא תכונה חשובה, אלא שיש אנשים שטועים בזיהוי פנים, גם של הקרובים אליהם ביותר. כשני אחוזים מהאוכלוסייה נולדים עם קושי בזיהוי פנים – פרוסופגנוזיה מולדת. הם נוטים לזהות אנשים אחרים על פי שפת הגוף, התסרוקת, צורת ההליכה, אבל לא על פי תמונת הפנים. ההפרעה משקפת הבדלים במספר החיבורים שבין אזורי המוח השייכים לרשת עיבוד הפנים. ואולי הם בעצם מסתכלים פנימה, ולא מתרשמים ממראה הפנים?

טוב לישון

מתבגרים רבים סובלים מחוסר שינה בתקופת הלימודים, וכתוצאה מכך גם מהשלכות נפשיות וגופניות שליליות. במחקר התערבותי שבוצע בתקופת הלימודים, השתתפו תלמידי תיכון שישנים בדרך כלל חמש עד שבע שעות ביממה. במשך שבועיים בוצע ניטור של השינה הטבעית שלהם, ולאחר מכן הם התבקשו במשך שבועיים לשהות במיטה שעה וחצי יותר בכל לילה. התלמידים שהשלימו את המחקר ישנו בממוצע 72 דקות יותר בכל לילה, והתברר שבמשך היום הם היו פחות ישנוניים, פחות עצבניים ופחות מבולבלים.

תנסו את זה בבית.