זיכרונותיי מרופא הכפר

מועדון לקשיש בחדר ההמתנה. כשאני נזכרת בתקופת חיים זו, עולה באפי ריח הספרים הישנים בספרייה הביתית של ד"ר פורסט. זאת הייתה אולי התקופה הכי רגועה בחיי המשפחה שלי. הייתי כאחד האדם, מסדרת את הילדים במסגרות בנחת, יוצאת מהבית לאחר הנקה של שתי התאומות הקטנות עם תיק עמוס בציוד לשאיבה ובאוכל ביתי, ועם הרבה מאוד מוטיבציה ללמוד מהאדם המיוחד שהופקד על הכשרתי כרופאת משפחה.

נסעתי במכונית שרכשנו משכן כמה שבועות קודם לכן, והדרך הייתה נעימה. הנסיעה הנינוחה משעלבים לצומת נחשון עברה בנוף הפסטורלי של אחד המקומות היפים בארץ. הייתי רופאת משפחה בהתמחות, לאחר שעשיתי הסבה מהתמחות ברפואת ילדים, שבה עבדתי בפגייה במשך חצי שנה. לאחר רוטציות במרפאה לבריאות הנפש בשכונת שמואל הנביא בירושלים ובמחלקת אף אוזן גרון בבית החולים ביקור חולים, עברתי לעבודה מרפאתית ביישובים הסמוכים לבית שמש – צלפון, כפר אוריה וקיבוץ הראל. מכל מלמדיי השכלתי, ויותר ממה שלמדתי אז כרופאת משפחה, למדתי דרך ארץ מהמטופלים היקרים שלי. ראיתי הורים קשישים מאוד מטופלים היטב על ידי ילדיהם, וראיתי פשטות ונינוחות. חלק הארי של האוכלוסייה שהגיעה למרפאה היו הקשישים. הם המתינו לי בסבלנות, ולפעמים אף היססתי אם לקרוא בשמם, כי טוב היה להם בחדר ההמתנה – היה זה סוג של בילוי בשבילם. אז עוד לא היו תוכניות תרבות מוסדרות לאזרחים ותיקים, וחדר ההמתנה שלי היה סוג של מועדון לקשיש.

רק לא לאשפז. בשנה וחצי שבהן עבדתי ביישובי פרוזדור ירושלים זכיתי למורה בחסד עליון – ד"ר ארתור פורסט ז"ל. הוא היה רופא משפחה מבריק, איש אשכולות. ד"ר פורסט היה רווק ערירי שעלה לבדו מסקוטלנד והתמסר לרפואת המשפחה. הוא עולה בזיכרוני עם המקטרת שבפיו והחליפה האפורה, והמבטא האנגלי־סקוטי שבפיו. עם הכישרונות המופלגים שניחן בהם הוא היה יכול להתקדם לפרופסורה, ליהנות מחיי האקדמיה ולזכות בכבוד שהיה ראוי לו, אך הוא העדיף את הרפואה האנושית עם האוכלוסייה הזאת דווקא, והתמסר באהבה גדולה לשליחות הזו.

אחד המשפטים שלו, החרות בזיכרוני ומלווה אותי עד היום, הוא: "חנה, תעשי הכול כדי לא לאשפז. אנשים קשישים מתפרקים באשפוז בבית חולים. הם יוצאים מהאיזון התרופתי והתזונתי, סדר היום שלהם מתערער וזה מדרדר אותם בריאותית". אמר וגם עשה: הוא היה מגיע בלילות להכניס אינפוזיה בביתו של קשיש שהתייבש, והיה מזריק אנטיביוטיקה תוך־שרירית לקשישה עם שושנה מסוכנת ברגלה, העיקר שלא יגיעו לאשפוז. וכמה הוא צדק.

הוא היה רופא כפר עם לב ענק ושכל ישר. יום אחד, שנים אחרי ההתמחות שלי איתו, הוא לא הגיע למרפאה שלו. זה היה דבר נדיר מאוד, וכאשר לא ענה לטלפון (אז עוד לא היו פלאפונים) באו לביתו הקטן בקיבוץ הראל ומצאו אותו יושב על כיסאו כשראשו שמוט על מקלדת המחשב בחדר העבודה עמוס הספרים שלו, החדר שכה אהב. כנראה נאסף אל אבותיו בעקבות דום לב. לארתור לא היה רופא שיסייע לו בשעתו האחרונה.

יותר ברק, פחות משמעות. רפואת משפחה היא מקצוע שנותן לרופא הרבה סיפוק. לומדים להכיר את האנשים לעומק, בניגוד למפגש הקצר עם מטופל במסגרת העבודה בבית החולים. טיפול ביולדת בחדר לידה, אפילו כזו שזכיתי ליילד, או בדיקת מטופלת בחדר מיון שהפניתי לגרידה, הם מפגשים מאוד חווייתיים, אבל חד־פעמיים. יש בזה הרבה ברק, אבל הקשר הוא הרבה פחות משמעותי, הן למטפלת והן למטופלת. אומנם הייתי שם בצומת מאוד חשוב, ואני רגילה לקבל דרישות שלום משמחות מתינוקות שנולדו בזרועותיי לפני שנות דור – "הנה דוקטור", אומרת האמא שמלווה את בתה הכלה, "את יילדת אותי בלידתה, זו הייתה לידת עכוז מורכבת וטוב שהיית שם, ועכשיו היא כלה!" אין דבר יותר מתגמל לרופא מהמשפט הזה. אבל הקשר שנרקם בין רופא המשפחה למטופלים שלו הוא ארוך טווח. הוא לומד להכיר את המשפחה שלו, את התחביבים שלו, את תכונותיו. החשוב ביותר הוא החמלה המקופלת בעבודה ברפואת משפחה. אין תורנויות ארוכות של 26 שעות כולל לילות ושבתות (בזמני זה היה 36 שעות), השעות גמישות יותר, ואפשר גם ליהנות מגידול הילדים בשפיות. אני מודה לריבונו של עולם על האתנחתא הזאת שרפואת המשפחה העניקה לי, לפני שצללתי לרפואת נשים, לאחר לידה נוספת של ילד מתוק מדבש שנולד לאחר התאומות.

להשתדל כמו בן־גוריון. למה החלטתי לעבור לרפואת נשים – התמחות תובענית הרבה יותר מרפואת ילדים שעזבתי, ארוכה יותר ואינטנסיבית יותר? הייתה לי הזדמנות לעבוד במשרה חלקית במחלקת נשים בשערי צדק ללא תורנויות לילה ושבת, וזה התאים לקצב החיים שלי, אחרי לידה שישית ועם בעל שיוצא למילואים מדי פעם. בהמשך, כשהתחילה ההתמחות עצמה, החיים שלי השתנו ללא הכר – שמונה תורנויות בחודש, לילות ושבתות וחגים כפי שתיארתי לא פעם, תסריט מתמשך של חוסר שינה שהוא, כפי שאומרים על עובר שלא יכול לשרוד – incompatible with life.

בימים ההם לא היו כמעט רופאות, ובטח לא רופאות גינקולוגיות, ובוודאי לא דתיות. הייתה משמעות לשליחות שלי, למרות המחיר הכבד שאני ומשפחתי שילמנו ומשלמים עד היום. ואילו היום – אולי גם "באשמתי" – יש המון גינקולוגיות דתיות, מלוא כל הארץ, יש לנו אפילו קבוצת ווטסאפ משותפת ויש תחושה של ביחד, מה שהיה אז חסר לי כל כך. הייתי מקנאה בחברות שלי שסיפרו על השיחות בחדר המורות, שם יכלו לשתף בחוויות היומיום ולקבל תמיכה שלא הייתה לי.

האם אני מתחרטת? אולי. הרב ליאור אנגלמן מנה חמישה דברים שאנשים מתחרטים עליהם בערוב ימיהם, ואלו הם: הלוואי שהייתי נאמנה לעצמי ולא עושה מה שציפו ממני, הלוואי שלא הייתי עובדת קשה כל כך, הלוואי שהיה לי אומץ לומר את מה שאני מרגישה, הלוואי שהיה לי יותר קשר עם חברות קרובות, הלוואי שהייתי מאפשרת לעצמי להיות שמחה. אני יכולה לסמן וי על חמשת הסעיפים האלו. אבל אני שמחה על השליחות, על חיי משמעות של חסד ושל תורה ושל משפחה ברוכה, גם אם לא תמיד הכול הולך יחד בהרמוניה. לפחות משתדלים.

בימי מלחמת העולם הראשונה כתב בן־גוריון מכתב רומנטי ומרגש לאשתו ההרה פולה, כאשר היה בדרכו להתנדבות בגדוד העברי. הנה חלק קטן ממנו: "אני יודע איזה מחיר את משלמת באושרך למען האידיאל שלי. המחיר הוא גדול, נורא גדול… אבל אילו הייתי נשאר עכשיו איתך, כל חיינו היו חיי חולין פעוטים וחסרי טעם. לא חיים כאלה אני רוצה לחיות איתך, לא בזול הזה, באפסות הזו, בקטנות כזו". אין ספק שהוא אכן זכה לחיי משמעות. חיי שליחות. הוא עשה גם דברים גדולים, ועם כל הטעויות שהוא עשה, גם הוא לפחות השתדל.