admin
הרומפלנאטכט-הוא מכתב מסכם , מעין יומן קצר, שאני כותבת מידי פסח וסוכות, פעמיים בשנה, שמתאר את מאורעות החג בביתנו, בציון חוויות ותובנות מהחג. אנו מטמינים אותו בדברי הפסח או בציוד של סוכות, ונהנים לקרוא אותם בחלוף השנה ולהיזכר בנשכחות. אני מתבוננת במכתב משנת תשע" ליל סדר עמוס בנכדים. כולם ישנו לפני כן. וכך, כולם, מגדול ועד קטן, נשארו ערים עד שלוש בבוקר. אחד הנכדות הכינה 26 קושיות. חמישה אמרו 'מה נשתנה'. ובל נשכח את מסכת ה'סחיטות' סביב האפיקומן, ואת מסע הקניות שלי , בחמסין ובצפיפות, בחנויות הצעצועים כדי למלא את מבוקשם. ונראה לי כי היה זה חלום.
וחול המועד עמוס בפגישות משפחתיות, ונסיעות לילדים הנשואים הפזורים בכל רחבי יש"ע, מקדומים ועד מבואות יריחו, ואירוח שלהם, ותפילות חגיגיות ברוב עם.
והשנה, זה קצת אחרת-בצל הקורונה
בשבת לאחר פורים, ממש לפני המבול, הספקנו לחגוג לבת הזקונים, יום הולדת עשרים ברוב עם, באולם השמחות המטופח ורחב הידיים בישוב. זאת- למרות האזהרות שקבלנו שלא כדאי לקיים שבת משפחתית בעת הזאת, ושאם כן נרצה לקחת סיכון, אז נצטרך להתרחק מהילדים ומהנכדים. ובאמת מאד ניסינו שלא נתקרב, למרות שזה היה עינוי אמתי, עם כמה ילדים שאפשר לבלוע אותם,
וזה היה נראה לילדים שלנו כל כך משונה ומוגזם ולא טבעי.
רק לאחר כשבוע, הם הודו בפנינו שכעת הם מבינים מה היה שם וכמה זה היה נכון.
וכך, דרכו של עולם. ברבות השנים, לגבי כל מיני דברים , פתאום אנו מבינים לעומק ומקבלים כל מיני התנהגויות של ההורים, שהיו מתמיהות בעינינו, בזמנו. את כל זה מבינים רק כשמגיעים לשלב מקביל בחיים. כמה זה חבל.
בני הזקונים הכינו את הדירה לפסח, ובמשך יום אחד, הוצפנו בחדרינו, והם ניקו את כל המטבח קומפלט. כמה משונה לחגוג בלי נכדים.
העולם שלי התהפך, כמו של כולם. פתאום אני לא יודעת איזה יום היום. מה השעה. ולמי זה משנה בכלל? אני צפונה בחדרי, ויוצאת רק עשרים דקות ביום לסיבוב זהיר, לפעמים עם משה. אין בריכה. אין מרפאה. מעט פציינטיות מקבלות יעוץ טלפוני.
לא אתכחש לכך שיש בי כעת תחושת חדלון כללית- ויש לי סיבות לכך.
חוסר האפשרות להעניק למטופלות ולנשים בכלל את המתנות שיש לי להעניק להן, חוסר המעש, והאימהות המוזרה שנזקקת להרחקת ילדים פיזית, עקב מיס קורונה.
החגים, התפילות, השבתות- מצילות את המצב. הם מרחיקות מאיומי היום יום. מעבירים אותנו לעולם שכולו טוב, ללא דאגות, ואני רק רוצה שהזמן יעמוד מלכת.
שלא תיגמר השבת לעולם.
שלא יגמר החג. שלא תגמר התפילה.
תפילות החצרות עבורי זאת התגשמות של חלום..
הנה, שלוש פעמים ביממה, מגיעה תפילת ציבור מהממת ישירות לחדר השינה שלי וחדר הלימוד שלי, בדואר אקספרס. רק לפתוח את החלון. ואני מתמלאת במנגינות ההלל, קדושה, קריאה בחומש, ודבר תורה של הלכה יומית של האיש. וכך, גם, אין מצב שאשכח לספור את ספירת העומר. ובכל אופן, כולי תפילה שבמהרה, תחזורנה התפילות לבתי הכנסיות ברוב עם, ואז אמנה את אחד הבנים או החתנים- תורן להזכיר לי .
פגישות הזום עם הילדים מקסימים, והאלבום שהכינו לנו, והתמונות וסרטונים, וסיומי המסכת של הנכדים הבכורים, והטלפונים הרבים.הם כמים על נפש עייפה.
לפני החג ובמהלכו, קבלתי המון דברי תורה על חג הפסח, והגיגים על התקופה, ודברי מחשבה ואמונה, ומלאה הארץ דעת ודעה את ה'. המסך מפוצץ, עמוס בטן מדברי תורה יפהפיים, ובעיקר תורה נשית.
למדתי במהלך החג לעומק את הלכות עבודת בית המקדש והקורבנות, וכעת-
אני בציפייה אמתית לאכול מזבחים ומהפסחים. אמן- בקרוב ממש!