admin
חתונה בדיר. ליד מיטתי מונח ספר נוסטלגי במיוחד, ספר שהושק לכבוד השנה ה־70 לייסוד קיבוץ שעלבים. הספר מביא אנקדוטות שמאפשרות לנו לחוות את ראשית הקמת הקיבוץ על כל תלאותיו, כשהוא ממוקם באתר רווי בסיפורים מתולדות עם ישראל. הקיבוץ הוקם בשנת תשי"א על ידי קבוצה קטנה של בחורים ובחורות שומרי מצוות מתנועת הנוער עזרא, ונקרא כשם הגרעין שהקים אותו – שלהבת. בשנת תשי"ג הציעה ועדת השמות הממשלתית להחליף את שם הקיבוץ משלהבת לשעלבים, על שם היישוב המקראי שכנראה שכן על הגבעות האלו. לאחר ויכוח באספה הצביעו החברים המעטים הצבעה היסטורית, והתוצאה הייתה כמעט שקולה – חמישה קולות נגד מול שישה קולות בעד. הוחלט לשנות את שם הקיבוץ משלהבת לשעלבים, והשאר היסטוריה.
הקיבוץ היה קיבוץ ספר. הדיר שימש אולם חתונות, הטרקטור המקושט והמחובר לעגלה לקח את החתן והכלה עד לחדר הייחוד שהיה צריף קטן, האורחים הגיעו במשאית ששכרה המשפחה, ובסוף החתונה הקריאו החברים במסיבה פנימית שירים מבדחים על הזוג הצעיר.
הנח"ל החרדי. הלידה הראשונה בקיבוץ הייתה של התינוקת צילה שמואלי, היום צילה כהן, סבתא ברוכה ואחות בכירה בשערי צדק. בלילה קר במיוחד יצאו בני הזוג עזריה והטי שמואלי בבולדוג – משאית גדולה – הרכב היחיד שהיה אז בקיבוץ, אל בית החולים אסף הרופא, כשהיולדת יושבת ליד הנהג, והבעל עזריה עומד בארגז המשאית עם נשק דרוך. דרך הכורכר משעלבים למשמר איילון הייתה רצופה באבנים ובבורות וזה לא היה מסע אידיאלי ליולדת, אבל ברוך ה' הכול עבר בשלום.
בהמשך לא היה קל לטפל בתינוקת – היה צריך לכבס חיתולים ביד ובמים קרים, לרסק את מעט הפירות שקובצו עבור הפעוטה, לטייל סביב הצריף שיועד לבית תינוקות, ולהישמר לא להתקרב לגדרות הסמוכות לגבול.
השנים הראשונות היו רצופות אירועים ביטחוניים. היו מסתננים רבים שהשומרים עצרו והחזירו אל מעבר לגבול. היו הצפות בנחל איילון שניתקו את היישוב מהעולם החיצון. תנאי החיים היו כשל נח"לאים – מקלחת בפחון עם מים קרים בדרך כלל, חשמל בשעות מסוימות מופעל על ידי גנרטור, שירותים בבורות. בשבת שרר חושך כשנגמר הדלק בגנרטור. את הכביסה כיבסו הנשים ביד בכיורים בפחונים, עד שאחת החברות יצאה עם עגלה רתומה לפרד, עמוסה בכבסים שיועדו למכבסה של קיבוץ נען.
איך העולם משתנה. היום מדברים כבר על ביטול הכביסה הקונבנציונלית. חוקרים מאוסטרליה המציאו בד המכיל ננו־חלקיקים של כסף ונחושת, שמסוגל לנקות את עצמו בלי צורך בכביסה. כאשר תולים את הבד חשוף לאור השמש, החלקיקים הזעירים נעים ומפרקים כתמים שנוצרו על הבד, כך שאחרי שטיפה קצרה הבד נקי למשעי. עוד מעט אולי שוב לא יהיו מכונות כביסה בבתים.
קיבוץ עם לינה ביתית. אורחים רבים הגיעו בשבתות, בעיקר חברי עזרא מסניפים שונים. שמואל עמנואל היה רץ לתחנת האוטובוס כדי לספור כמה אורחים הגיעו, ואז רץ למטבח הקיבוצי כדי להוסיף מים למרק בכמות שתתאים למספר האורחים. לעיתים היו יותר אורחים מתושבים, והאוכל התחלק ביניהם בשווה.
מי שרצה לנסוע היה צריך לתאם זאת עם סדרן העבודה של הפרד שהיה רתום לעגלה – כלי התחבורה היחיד לכביש הכורכר. פעם טיילו בחורים ובטעות עברו את הגבול לירדן, ורק בניסי ניסים חולצו בשלום.
מה שמאוד אפיין את קיבוצי פועלי אגודת ישראל מאז ומתמיד היה הלינה הביתית. הילדים ישנו בלילה בבית, בניגוד למקובל אז בכל התנועה הקיבוצית. ואומנם בבתי הילדים ששימשו אותם בשעות היום היה מקום ומקלחת חמה, ותנאים הרבה יותר טובים מאשר בבתים, אבל מה ישווה לחיבור הורי לפני שנרדמים? אז קמה ועדה – ועדת לנדרובר. שם הוועדה נגזר משמו של ג'יפ הלנדרובר שהסיע את חברי הוועדה לקיבוצים השונים. הוועדה בדקה וביררה וסיירה בקיבוצים עם לינה משותפת וגם בכאלה עם לינה משפחתית. בסיום הפרויקט הוצגו הנתונים, והתקיימו בין חברי הקיבוץ דיונים ארוכים וסוערים, עד שקם הרב שלזינגר והכריז שהמשפחות הולכות להיות משפחות גדולות בעזרת ה' ושכדאי שילונו הילדים עם הוריהם. אז הוחלט על לינה משפחתית. הלינה המשפחתית הצריכה מתן מקום להורים להלין את ילדיהם. מספר החדרים היה מוגבל, והוחלט שלכל שתי משפחות יהיה חדר ילדים משותף. כדי למנוע מבוכה, החליטה כל יחידה מי יקום בלילה לילדים – רק האבות או רק האימהות.
לאחר קריאה בספר 'קיבוץ מקום' של פרופ' עמיה ליבליך, התוודעתי לחוויות הקשות שהלינה המשותפת הביאה עימה לחלק מילדי הקיבוצים של פעם, שאצל חלקם נשארו כטראומה לכל החיים, וגם אצל חלק מאימותיהם. לאה גולדברג ידעה לתאר את ערגת האם לטלה שלה שבבית הילדים, ואת הרצון שלה להחזירו הביתה ולהחזיקו בחיקה: "ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר ויירדם". את השיר הזה הקריא גינקולוג, בן קיבוץ לשעבר, באחד מהכנסים בנושא מיילדות, וסיפר שאמו בסופו של דבר אכן שלפה את ילדיה מחיקו של בית הילדים.
מוסיפים אור בגיל מאה. כשהיינו זוג צעיר זכינו לגור בקיבוץ שעלבים במשך כשנתיים, לגדל שם בכיף את שני הילדים הנחשונים של משפחתנו, וליהנות מכל טוב העולם הזה והעולם הבא. לבתי הילדים בקיבוץ היינו מביאים את הילדים עם שקיות של כביסה מלוכלכת וסירים ריקים, ומקבלים בגדים נקיים ומגוהצים, דייסות חמות וטעימות לילדים, והעיקר – חיוכים מקיר לקיר של המטפלות הכי טובות שיש. בעלי למד בישיבה, ובבין הזמנים עזר ברפת ולימד באולפן. אני למדתי, ובחופשים סייעתי בתורנויות בבתי הילדים.
פגשנו שם אנשים טובים, פשוטים, יראי ה', שחיים חיים של אמת. אנחנו עדיין פוגשים אותם, ועבורי הם השראה של ממש. גם חברים ותיקים שגילם נושק לעשור העשירי בחייהם – פעילים, מציירים, לומדים, מטיילים, ומוסיפים המון אור לעולם. אחת החברות הכי מתוקות, מדאם גדג', זוכה לקבל ממני בכל מפגש אקראי בינינו שתי נשיקות בכפות ידיה. אני פשוט מאוהבת באישה האצילית הזאת.
יש בנו הרבה הכרת הטוב לחברי הקיבוץ המיוחד הזה, לוותיקים ולצעירים. בעזרת ה' עוד ניפגש בהשקת הספר שייצא לקראת יום ההולדת המאה של הקיבוץ, בעוד כ"ט שנה… כחלום יעוף.