admin
מעורב תל אביבי. כל חיי למדתי בחינוך מעורב, מגן הילדים ועד סיום בית הספר לרפואה, מלבד שנה חלומית אחת במכללה לבנות בירושלים. האם היה לי טוב? האמת היא שבגיל צעיר היה נהדר, ובקרב הבנים היו לי חברים טובים. אבל בגיל התיכון כבר היו מתחים ורצון למציאת חן וליצירת רושם, ואין ספק שזה השפיע עליי. רציתי מאוד ללמוד בתיכון שטרן בניו־יורק – אגף הבנות של ישיבה יוניברסיטי, אבל אבי סבר שכדאי לי להמשיך בתיכון שהיה ההמשך של היסודי שבו למדתי. לאחר שעלינו ארצה ביקשתי מהוריי ללמוד באולפנת בהר"ן, ושוב אבי סבר אחרת. הוא חשב שדווקא לימודים מעורבים יכולים לתרום להתפתחות ולבגרות שלי, וכך למדתי בתיכון צייטלין החצי־מעורב, ובהמשך בלימודי הרפואה באוניברסיטה. האם הישגיי הלימודיים היו טובים יותר אם הייתי לומדת במסגרת נפרדת? האם ההתבגרות שלי הייתה שונה? אין לי בסיס להשוואה.
אבל יש מחקר שניסה לבדוק בדיוק את השאלה הזאת. בבית ספר יסודי ברוסיה נערך לפני שמונה שנים ניסוי. נעשתה בו הפרדה מגדרית בין הבנים לבנות, והמטרה הייתה לבדוק היכן יש הישגיות גבוהה יותר – בכיתות מעורבות או בכיתות נפרדות. תוצאות הניסוי הצביעו על הבדלים ניכרים בין התלמידים לתלמידות, מה שהדהים את החוקרים. הוא הראה שבהיעדר בנים בכיתה הבנות הרגישו שהן יכולות לחשוב בחופשיות, לא חששו להצביע ולהשתתף במהלך השיעור ואף לטעות, וגם עזרו יותר זו לזו בלי לחשוש שמישהו ילעג להן.
להשתחרר מכבלי המשי. הרצון להרשים את בני המין השני מתחיל מגיל צעיר מאוד. בכל הגילים כאשר שני המינים נמצאים ביחד יש הסחות דעת רבות, ואילו כאשר התלמידים נמצאים בכיתות נפרדות אין לא לבנים ולא לבנות את מי להרשים, התלמידים מרוכזים בחומר הלימודי והשיעור זורם. פעם אחת השתתפתי בתוכנית טלוויזיה בערוץ 12, שם היו תלמידות תיכון שסיפרו שהן מתענות כדי להרשים את הבנים בני כיתתן, ואמרו שהיו שמחות להשתחרר מכבלי המשי של הלימוד ביחד.
ההתפתחות הנפשית והפיזית אצל בנים נוטה להתאחר בשנתיים־שלוש מזו של הבנות. הצד השמאלי של המוח, שאחראי בין היתר על יכולת הדיבור וכישורי השפה, מתבגר לאט יותר אצל בנים. יש לבנים ולבנות דרכים שונות לפתרון בעיות. לרוב בנים נועזים יותר מבנות, יצר התחרותיות שבהם דוחף אותם להיות אלה שימצאו את הפתרון ראשונים. בשביל בן כל משימה היא הרפתקה חדשה. לעומתם, תפיסת הבנות היא כוללנית, דמיונית ורגשית יותר.
מתברר כי לא רק מבחינה פסיכולוגית מצבם של הילדים משתפר בכיתות נפרדות אלא גם בריאותם הפיזית. בכיתת הבנים נמצא כי חל שיפור ניכר בהליכה וביציבה שלהם, ובבדיקה רפואית שנערכה על ידי אנשי מקצוע התברר שכשהשיעורים מעורבים הילדים נוטים לרדת במשקל במהלך חצי השנה הראשונה ללימודים, מחשש לחוסר התאמה ולחץ, מה שלא קורה בכיתות נפרדות.
בכיתות נפרדות שני המינים מתנהגים בכבוד אל המורים יותר מאשר בכיתות מעורבות, וזאת ככל הנראה בשל העובדה שלאף אחד מהילדים אין צורך להרשים את בני המין השני. עוד עולה כי בכיתות נפרדות קל יותר לבנות להתחבר למורה שלהן, ובמקביל הבנים נוטים להתווכח הרבה פחות עם המורה.
בברכת הרב אוירבך. גם באקדמיה נושא ההפרדה היה לפולמוס ציבורי, כביטוי לשינויים שחלים בעולם האקדמי בשנים האחרונות. בעשור האחרון ישנה מגמה בולטת של ריבוי סטודנטים מהמגזר החרדי באקדמיה. רובם מבוגרים יחסית ונשואים, לא מתאים להם ללמוד במעורב בגלל חוסר הצניעות בקמפוסים. לכן נפתחו מכללות אקדמיות שמציעות הפרדה, וגם מסלולים בתוך האוניברסיטאות. המסלולים מיועדים גם לחרד"לים ולכל מי שחשובה לו ההפרדה המגדרית. ככלל, בציבור הדתי־לאומי קיימת לצערי פשרנות מסוימת בנושאים הללו בעוד בציבור החרדי זהו קו אדום.
אני למדתי באוניברסיטת תל אביב החילונית והשמאלנית, שהייתה במרחק הליכה מהבית ברמת אביב. היה לי קשה מאוד מבחינה רוחנית ושקלתי לעזוב את הלימודים. בסוף השנה השנייה התייעצתי עם הרב שלמה זלמן אוירבך, והוא עודד אותי להמשיך ובירך אותי בשנית. לאחר שנתיים עברתי לירושלים, לקראת נישואינו באמצע השנה השלישית ללימודים. גם שם היה רוב חילוני ומעט מאוד נשים, אבל עוד מימי נעוריי התרגלתי למסגרות הטרוגניות. לילדינו, שקיבלו חינוך אחר, לא יתאים הלימוד במסגרות מעורבות.
הוי האג'נדה. בימים אלו התפרסם מסמך של ההסתדרות הרפואית ובו הצהרה שהפרדה מגדרית פוגעת בבריאות. אם כך, זה כנראה מדעי? אז זהו שלא. רופאים בכירים כבר עמלו והפריכו טענה אחר טענה. גם אותי המסמך הזה לא שכנע, ולא אכנס לסעיפים מרוב שהם מביכים ולא מדעיים בעליל.
גם בצבא כידוע הצליחו בעלות האג'נדה לשכנע את המטכ"ל שאפשר להכניס בנות לכל היחידות הלוחמות. אם כך, לא ברור לי למה הספורט עדיין מגדרי. ראוי שיהיו הפגנות ועצומות כדי שמכבי תל אביב, נבחרת הפאר בכדורסל, נציגה חצי־רשמית של מדינת ישראל בעולם, תכניס גם בנות לנבחרת. ואולי, כמו שאמר כבר חכם אחד, בכדורסל כולם מבינים שבסוף צריך לנצח, מה שכנראה במטכ"ל לא ברור. כל זה תוך התעלמות מהנזקים הגופניים הקשים ששירות צבאי שמחייב מאמץ פיזי מופרז יכול לגרום לבנות הללו לכל החיים. נכון, גם ספורטאיות סובלות לפעמים מנזקים דומים, אבל הן עושות את זה מבחירה, וגם יכולות ואפילו נאלצות לחדול מפעילות ספורטיבית באופן זמני או קבוע. הוי האג'נדה.
כשהייתי נערה אבי הקים ליגת בט־בול (BatBall) של בית הספר שאותו ניהל. הייתה קבוצת בנים וקבוצת בנות. אהבתי מאוד לשחק בט־בול. ביום ראשון, שהיה יום חופשי מלימודים, היינו לובשות את מדי הקבוצה – חולצה ומכנסיים אפורים עם לוגו של הקבוצה, כובע קסקט מיוחד ונעלי ספורט – ויוצאות עם אבי למשחק במגרש בעיר, וכך אמי יכלה קצת לנוח בסביבת הקטנים. נהנינו גם מהמשחק וגם מגאוות היחידה של קבוצת הבנות. בית הספר לא היה תורני, אבל הוא פשוט נתן לנו להתנהל כמו ילדים בלי אג'נדות. יש דבר כזה היום?