העולם שאחרי הפוסט

מה עושים עם החלות? יום חמישי חורפי. השבת מחכה לנו בסיבוב חד, ואני מטעינה את בטריית האמונה במקביל להכנת החלות. המקרר שלנו מתפוצץ מעומס החלות שאין להן מבקש, כי כבר תשעה חודשים אנחנו, כמו כל בית ישראל, מנועים מלחגוג שבתות משפחתיות עם הילדים והנכדים שלנו.

בעלי יחד עם המקרר העמוס מבקשים שאפסיק לאפות חלות, או שאתחיל לחלק אותן בין השכנות. אז אתם מוזמנים לקחת. לוותר על הפרשת חלה, דווקא בימי הקורונה? הס מלהזכיר.

ולצד ניחוח החלות, צלילי האמונה מצטלצלים. אני מאמינה בכל ליבי שהתרופה המדויקת לכל מכאוב היא לימוד אמונה. ראיתי את זה בחוש בזמן הגירוש מגוש קטיף. התרופה של אנשי נצרים לגירוש המזוויע והמתמיה הייתה לימוד מעמיק של אמונה. כך הם יצאו זקופים לקראת האוטובוסים שהובילו אותם למשימה הבאה. זאת לא הייתה תמימות רפוסה. זאת הייתה זקיפות קומה של אנשי אמונה. אמרתי לעצמי אז: לו יהי חלקי עמהם. כשהגיעו ימי הקורונה, תפסתי לי פלח קטן של לימוד אמונה יומי. אני מחבבת במיוחד את רעיונותיו של הרב חגי לונדין, שדמותו ודברי הגותו מזכירים לי את הרב יונתן זקס בגרסה ארץ־ישראלית. בעגה של התורה הגואלת של הרב קוק הוא מבקש לאמן את השריר של התמודדות רוחנית, תוך שימוש באמצעים הטבעיים והרפואיים. אמונה בוגרת, הוא אומר, היא ההכרה שההנהגה האלוקית מקדמת את העולם לכיוון הנכון. זוהי יהדות במאה ה־21.

כן למשפחה, כן ללאומיות. בעשרות השנים האחרונות חדר ברגל גסה אל חיינו השיח הפוסט־מודרני. נכסי המודרנה כבר לא מובנים מאליהם ואין אמת אחת. כל אחד רואה את המציאות בפריזמה המתאימה לו, ואבדו כל מיני אמיתות שהיו מובנות מאליהן. אין דעה או ידיעה מסוימת המבטאת את הפוסט־מודרנה. יש מכלול של ספקות, סימני שאלה, יציאה מהקופסה. אם המודרנה כללה בראש ערכיה את ההיגיון, המדע והשכלתנות, הפוסט־מודרנה מושכת לספקנות, לשבירת מוסכמות ולהסתכלות אחרת על כל הערכים ומפרקת את כל האקסיומות. במקום תשובות ישנם המון סימני שאלה, והכול פתוח לדיון. בעידן הפוסטי אין כורח לקבל את ערכי הכלל. אך אליה וקוץ בה, כי מעבר למה שהפוסט־מודרנה מקלה על האדם – היא מקשה עליו. כשמנשלים אותנו מעוגנים, מתירים מוסכמות חברתיות וכללים מדעיים, הסכמות אנושיות, לאומיות וחברתיות, קשה מאוד לתפקד. הקרקע המוצקה נשמטת מתחת לרגלינו. יש הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה בחיי היומיום.

הבשורה היא שבמשך הזמן סימני השאלה חוזרים כבומרנג לעקרונות הפוסט־מודרניים עצמם. רבים שואלים את עצמם עד כמה נכון לפרק את כל המסגרות שתרמו יפה לשפע ולהרגשה הטובה בעולם המודרני והן מתפרקות מול עינינו. זה מתחיל בנושא המשפחה. הקורונה מפנה זרקור אל תוך הבית פנימה, ונושא הבדידות כמגפה עולמית נידון גם בכנסים רפואיים. החזרה לערכים ששלטו בכיפה בימי צעירותה של המודרנה כוללת גם את הלאומיות.

לא את הלאומנות השלילית, אלא את הלאומיות החיובית. היא מאפשרת להתחבר לאהבת המולדת, לרגש הטבעי שמרחיב את חיי הפרט וחיי המשפחה לתוך מעגל נוסף, שכולל בו את כל בני העם ואת הארץ, את השפה, את הערכים של פעם. באדיבות הפוסטי קיבלנו נרטיבים שבנויים על מוסכמות חדשות שהחליפו את הישנות כתמורה לקרקע ההיסטורית שעליה גדלנו. ייתכן שכעת, בעקבות עשרות שנים שבהן הפוסט־מודרנה שלטה בכיפה, המטוטלת נעה חזרה ומתחילה הנסיגה מהפוסט־מודרנה לקראת החיים הטובים של פעם. עם החיוב שבהם ובלי השלילה, עם סובלנות לדעות אחרות בלי לבטל מושגי יסוד כמו אמת, אמונה ומסורת. האם אנחנו כבר שם?

הסלבית שמפרישה חלות. הפוסטי, עם הספקנות שלה וההסתייגות מנרטיבים, מסייעת לפוגג מוסכמות שליליות. בעידן הפוסט זה כבר אִין ללמוד יהדות ומסורת ישראל. אפשר להיות גם תל אביבי עגול משקפיים וגם ללמוד תורה בקביעות פעמיים בשבוע בפאב או ב'המקום'. אפשר להיות סלבית שסולדת מכל סממן יהודי ולהשתתף באדיקות בטקסי הפרשת חלה המוניים, ואפילו לאהוב את זה. ויש חשש שהמאור שבה יחזירם למוטב. קל יותר לאדם לשנות את כיוון ודרך החיים שלו, כאשר ברור לכולם שהנרטיב שלו הוא הנרטיב שלו, ושאין רשות לאף אחד לומר לו מה יעשה ומה יפעל.

אפשר אפילו להסתכל על השלום המתרקם והולך בין מדינת ישראל לערב הסעודית ומדינות המפרץ כחלק מהגישה הפוסט־מודרנית החיובית: למרות שהם מוסלמים סונים דתיים ושונאי ישראל – בעידן הפוסטי, למען האינטרסים הגלובליים, כשאויבו של אויבי הוא ידידי, הם מוכנים לארח אותנו במסעדות כשרות בדובאי. עוד לא כבתה נרה של מיס קורונה, וכבר עלוני השבת מציעים הנחות ומבצעים מלווים בתמונות מרהיבות של האמירות. העיקר שנבוא. זה לא עומד בכללי ההיגיון. נבואות מתגשמות אל מול עינינו. אבל העיקר הוא שזה מתאים לראש הפוסט־מודרניסטי, ואפשר לקוות שגם כאשר האופנה הזאת תעבור מן העולם, והיא מתחילה להראות סימנים ראשונים לכך, הדברים הטובים הרבים הטמונים בה יישארו איתנו.

מחזירים את השנים לאחור. וכמו שמניפסט הפוסטי עושה אחורה פנה, ואנחנו דוהרים בסיבוב של 180 מעלות לכיוון הפר־מודרנה, כך גם ברמה הפיזיולוגית ישנם סימנים לכך שנוכל להחזיר את הגלגל אחורה. חוקרים באוניברסיטת תל אביב הצליחו להפוך תאי גוף לצעירים באמצעות הרפואה ההיפרברית, שהיא שיטת טיפול שבה הגוף שוהה בתא לחץ עם חמצן בלחץ אטמוספרי גבוה. בעזרת השיטה ניתן לשפר את התפקוד המוטורי של נפגעי שיתוק מוחין ולשפר את זיכרונם של המחלימים מאירוע מוחי. כעת ניתן גם להפוך תאי גוף זקנים לצעירים על ידי הארכת הטלומרים שבקצות הכרומוזומים, שהם האחראים להזדקנות. אבל עוד חזון למועד, כי הטלומרים מתקצרים כדי להגן עלינו מפני השתוללות של תאים. השיטה מאפשרת הופעת מוטציות שמסכנות את המטופל ומגבירות את הסיכון שלו לחלות בסרטן.

אז נמתין עוד קצת בסבלנות גם לחיסון המיוחל לקורונה, כדי שחיים ארוכים ייהפכו גם לחיים בריאים ומלאים ומחבקים. כך תבוא ישועה למקרר עמוס הבטן ולחלות הטעימות שאני מכינה מדי שבת. המתנה וסבלנות – זאת היא המודרנה של המאה ה־21.