המשפחה היא חיינו

תפיסות על אחריותו האישית של האדם לתיקון העולם, יחד עם ההתפתחות העולמית, הובילו לכך שהעבודה ממלאת את מרבית שגרת יומן של נשים

פורסם בתוך בשבע | ל' בשבט תשע"ח 15/02/18

דפי ההיסטוריה המצהיבים יספרו כי אנשי תנועת העבודה קבעו את הסיסמה "העבודה היא חיינו".

לשיטתם האדם אינו עובד רק לשם פרנסתו, אלא העבודה היא ערך שעומד בפני עצמו, ובאמצעותה האדם לוקח אחריות על חלקו בתיקון העולם מבחינה כלכלית וארגונית. האדרת היחיד. כך קמו בקיבוצים בתי ילדים, במטרה לשחרר את ההורים מעול גידול הילדים ולאפשר להם הגשמה מלאה בתחום עבודתם. אומנם תיקון עולם הוא דבר נשגב ונעלה, והעידן הפוסט-מודרני מאוד קרוב לגישה זו, אך הסיפור שלנו שונה בתכלית – "המשפחה היא חיינו".

העבודה לא תמיד מביאה חיים. על פי נתונים שפורסמו באחרונה בסין, מדינה זו מקדימה עתה את יפן במספר מקרי המוות השנתיים מחמת עבודת יתר: כמעט 600 אלף עובדים מתים במדינה הענקית הזאת כל שנה בגלל תשישות הנגרמת מעבודה רצופה וללא כל הפסקה. בכתב עת רפואי סיני העוסק במחזור הדם, צוין כי בין ינואר ליולי בשנה שעברה התמוטטו ומתו עקב עומס יתר בעבודה 13 רופאים. העיתון הרפואי הסיני מסר כי עבודת הרופאים איננה סדירה, הם אינם זוכים להפסקות ולעיתים קרובות מתלוננים על עומסי העבודה. 70 אחוזים מהמרדימים בסין, למשל, עובדים יותר מ‑50 שעות בשבוע.

שליטה נשית

אנחנו לשמחתנו לא גרים בסין, אולם העומס על הרופא הממוצע הוא מטורף גם בישראל, והחבל הנמתח בין חיי המקצוע לחיי המשפחה מאיים להיקרע.

כשהתחלתי את התמחותי ברפואת נשים במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים, היינו שתי מתמחות נשים בלבד. עבדנו באופן מלא עד יום הלידה, וכמובן שלא חלמנו להאריך את חופשת הלידה מעבר ל‑84 הימים שהיו מוקנים לכל יולדת על פי החוק. עד כדי כך הקפדנו למזער את הפגיעה בעבודת המחלקה, שבדיוק ביום שחזרתי מחופשת לידה הרשתה לעצמה המקבילה שלי ללדת היא את בתה, כאילו חיכתה שאחזור, כך שלא עבר יום אחד בלי שאחת מאיתנו לפחות תפקדה במחלקה.

היום בבתי הספר לרפואה לומדות בעיקר נשים, כנראה בגלל שהמוכשרים בני המין החזק, שיכלו להתקבל לרפואה, פשוט הולכים להיי-טק. בהיי-טק העבודה לא קלה, אולם אין תורנויות, לא חייבים לעבוד בשבתות ובחגים, אין איום בתביעות משפטיות, יש פחות מעמסה רגשית ואחריות אין קץ, ובסוף גם משכורת כפולה ומכופלת.

לכן, למרות היותו מקצוע כירורגי עם הרבה רפואת חירום ושעות ארוכות, תחום רפואת הנשים נשלט היום כמעט בלעדית על ידי בנות המין היפה. ברוך שעשני כרצונו. כיום בארץ 70 אחוזים מהמתמחים בגינקולוגיה הם נשים, כאשר בכל זמן נתון נמצאות במחלקה כמה רופאות בהיריון (כי מדובר בנשים צעירות בגיל הפריון, ורבות מהן דתיות), ותמיד ישנן כמה בחופשת לידה, שלפעמים מתארכת לחצי שנה ויותר. פרט לכך, מספר המומחים שמוכנים לעבוד בחדר הלידה סביב השעון הולך ופוחת, גם עקב עומס העבודה וגם מאימת עורכי הדין.

ולגבי הרפואה במרפאות, בחוברת שפרסם משרד הבריאות על המאפיינים התעסוקתיים של הרופאים בישראל, נמצא שרופאה עובדת 20 אחוזים פחות ביחס לרופא ממין זכר שעיתותיו בידיו. גם בעידן המודרני, עדיין גידול הילדים הוא בעיקר נחלתה של האם. נוסף על כך, רופאות יוצאות לגמלאות מוקדם יותר.

אמא רב מקצועית

מתברר שעומס היתר לא שונה בהרבה אצל המורות. בצעירותי, הייתי האמא היחידה שאיננה מגיעה הביתה לילדיה בשעת ארוחת הצהריים. מציאות זאת לוותה בכאבי לב עצומים, למרות שהייתה לי מטפלת. הגעגוע והתסכול ותחושת ההחמצה היו כבדים מנשוא. והיום אני רואה שרוב הנשים לא פוגשות את מפתן דלת ביתן לפני שעה ארבע אחר הצהריים, אפילו אם הן מורות. תוכנית אופק חדש ודומותיה רק מכבידות על המחנכים והמחנכות, כך שהם נדרשים לעבוד שעות לא מעטות מעבר לשעות ההעסקה הרשמיות שלהם. חבל שכך, כי בעיניי אין מקצוע חשוב יותר ממקצוע ההוראה. אף זכינו לכך שחמישה מצאצאינו שתולים במערכת החינוך של החמ"ד כמחנכים. מחנך טוב משמש כעוגן הצלה לתלמיד במסלול המכשולים של חייו. הוא מלמד אותו איך להתקדם מבלי לפחד פן ייפול, ואיך ליפול נכון וגם לקום אם אכן ימעד.

הרב ליכנטשטיין זצ"ל היה מדבר בדרמטיות על שליחותו החינוכית של משה רבנו, ועל הטרגדיה של המחנך, שלא זוכה לקצור פירות בימיו. איש החינוך שולח את לחמו על פני המים, וברבות הימים ימצאנו. כך זה באימהות. זהו המקצוע הכי רב-מקצועי שפגשתי מימיי. כאחות רחמנייה את חובשת את פצעי ילדך, ואת גם מורה פרטית שמלבינה לילות כדי לעזור לו בלימודים למבחן, וקולעת חלות וגם צמות, ומתקנת לבבות, ומטפסת הרים מדופלמת שמדלגת מעל הררי כביסה, ומטה אוזן קשבת ואוהבת ושומרת סוד כמעט כמו סוכן שב"כ, ושותלת זרעים שצומחים לפרחי פרא וממשיכה להשקות ולהשקות ולהשקות. כן, הילדים הם חיינו.