admin
הטעות של גולדפוס. אמי תמיד צחקה על כך שאבות אבותיה היו תלמידי חכמים ולכן חסרי אמצעים, וכשבאו לחלק שמות במקום מגוריהם באירופה לא היה להם במה לשלם, אז תקעו להם שם מצחיק: אלפנט, ובלועזית – פיל. חמי, כאשר עלה ארצה מצרפת, המיר את השם קליין לשם קטן, למרות שעלה בדעתו דווקא לאמץ את השם זעירא. אבל לאחרונה פגשתי שם משפחה מקסים במיוחד: גולדפוס, שפירושו רגל זהב. איזה שם יפה!
תת־אלוף דן גולדפוס זעזע את המערכת הפוליטית, הצבאית והתקשורתית כאשר דרש בנאום פומבי מהפוליטיקאים להיות ראויים לחיילים שמוסרים את נפשם על הגנת העם והארץ. למרות כל זכויותיו, הוא ננזף על דבריו ובצדק. קיימת סכנה גדולה בכניסה של הצבא לפוליטיקה ובכניסה של הפוליטיקה לצבא. צריך להיזהר בזה מאוד. הצבא צריך להיות כלי בידי מנהיגי המדינה, הפוליטיקאים, שקיבלו מנדט מהעם להנהיג אותו, וזו תהיה טעות מרה אם הכלי האדיר הזה, שלא נבחר על ידי העם ושבבסיסו ובמהותו אינו דמוקרטי, יתחיל לנהל את המדינה כמקובל במדינות מסוימות. אנחנו מבכים היום את החינוך הלקוי של חלק ממפקדי צה"ל שמשך אותם שמאלה בדרכים שונות, ואנו שומעים את יללות אחינו שבשמאל על "הדתה" ו"לאומיות" של חלק אחר מן הקצינים. גם אם יש, כמוני, מי שערבו לאוזניו דבריו הנכוחים של גולדפוס, צריך להתנגד לאמירה הפומבית שלהם. זה מתחיל בנזיפה קלה על הצורך באחדות – ומי לא רוצה אחדות בעם? – ונגמר בחוסר משמעת, וחס ושלום אפילו במרד.
תרגיל הטרנזיסטור. מרד צבאי מסוכן מאוד לעתיד המדינה, את זה אנחנו לומדים כבר מדוד המלך. הוא ידע איזה אסון עומד לקרות לו ולנאמנים לו אם מרד אבשלום יצליח, וכך הוא תכנן בקור רוח את המאבק נגד צבא אבשלום, והצליח לבלום אותו ולדכא את המרד. והיו מרידות בצבאות שונים במהלך מלחמות, חלקם הסתיימו באופן טרגי. בזמן המלחמה של צרפת באלג'יר היו חיילים שמרדו בממשלה הצרפתית. אולם המורדים נכנעו אחרי זמן קצר בעקבות תרגיל מבריק שעשתה להם הממשלה: כמתנת חג קיבלו כל החיילים הצרפתים, גם המורדים, רדיו טרנזיסטור – אז מוצר חדש ונחשק, וכאשר הם שמעו באוזניהם את נאומי הנשיא דה־גול וראשי המדינה שקראו להם לא למרוד בממשלה הנבחרת הם ויתרו על המשך המרד, וכך ניצלו אלפי חיילים ממוות שהיה צפוי אם מלחמת האחים הייתה פורצת בכל עוז.
בראשית ימי המדינה עברה מדינת ישראל הצעירה משבר עצום בעקבות פרשת אלטלנה, שעד היום גחליה רוחשים, משני צידי המפה הפוליטית. בלי ההחלטה החד־משמעית של בגין לא לפתוח במלחמת אחים, אולי המעשה הגדול בחייו, היה מתרחש במדינה שאך זה נולדה אסון היסטורי, ומי יודע מה הייתה אחריתו.
לסרב או לא לסרב. סביב נושא הגירוש מגוש קטיף היו לציבור שלנו הרבה לבטים וכאבי בטן ומחלוקות גלויות. מצד אחד, היה ברור שיש צורך למחות ואולי אף לסרב פקודה בעקבות הכאב העצום שהתחיל עם אסון הסכמי אוסלו וגלש לפשע גירוש והפקרת גוש קטיף וצפון השומרון. מהצד השני עלה הרצון להיות ממלכתיים, נאמנים למדינה, ולהימנע בכל דרך מפגיעה בתפקודו של הצבא. למרות נבואות נביאי השמאל שהכריזו על מרד צבאי שמתכננים "המתנחלים", ההכרעה נפלה ולא היו כמעט תופעות של סירוב פקודה. יש אומרים שזאת הייתה טעות. אנחנו היינו ביישוב נצרים, שנקט גישה ממלכתית לאורך כל הדרך. אבל אנשי כפר דרום, למשל, חשבו אחרת, ולא מעטים התבצרו על הגגות ונלחמו. בחוכמה שלאחר זמן, נראה לי שלאחר מערכה משומנת של הכנה צבאית ומשטרתית, פסיכולוגית ומבצעית, גלגלי הגירוש הדורסניים לא היו יודעים מעצור, וסירובי פקודה המוניים היו רק מוסיפים גחלים ללהבות המחלוקת שפשתה בעם.
בספרי 'אבדות בחול' הגיבורה היא פסיכולוגית חילונית שאימנה חיילות לקראת הגירוש. הסיפור מתרחש 15 שנה אחר כך, בזמן מגפת הקורונה. היא מתגוררת ביישוב חקלאי בסמוך ליישוב שאליו הועברו המגורשים של אז, והיא גם עובדת שם כפסיכולוגית. היא מאבדת את ביתה שעולה באש ונמצאת לבדה, כאשר בעלה החולה בקורונה שוהה במלונית. הגיבורה עוברת זמנית להתגורר ביישוב הסמוך ושם היא עוברת מסע תודעתי (לא נעשה עוד ספוילרים). חשבתי להוסיף כעת עוד פרק, או אולי חלק ב', העוסק בגיבורה שלי ובמסע הנוסף שהיא עוברת אחרי אירועי שמחת תורה המתרחשים ביישוב שבו היא מתגוררת. המקלדת דרוכה.
חוזרים להיות משפחה. להבת מלחמת שמחת תורה, תחילתה ברחש גחלי ההמרדה המכוונת של חלקים בעם שטובת המדינה הייתה בסוף סדר היום שלהם, ואת זה אפשר לומר באחריות. הקריאה למרי האזרחי והניסיון לשחוט פרות קדושות ולזעזע את אמות הסיפים של כל מערכות המדינה לא צלחו בידם, ולבסוף הובילו אותנו למציאות עקובה מדם. האויב קלט מיד את הפירוד והסתער על המשימה כאשר הזדמנה לו עת רצון. וריבונו של עולם סייע בידם! כלו כל הקיצים, וצריך לזעזע ולהרעיד. ורק אז, אחרי רעידת האדמה הזאת, חזרנו לשפה של משפחה, משפחה כואבת אבל משפחה. כמו שאומר הרב לאו: "אנחנו יודעים למות יחד, אבל לא לחיות יחד". אנחנו צריכים ללמוד לחיות ביחד, ובעיקר להיות בענווה. בין אם המושכות תהיינה בידינו ובין אם לא, הסוס ידהר קדימה. תהליך הגאולה לא נעצר. שם הקוד הוא אחריות. אנחנו משפחה וכל אחד אחראי לשלום הבית בתוך המשפחה הזאת.
לפעמים יש גם מרד של תלמידים, וזה יכול לפגוע מאוד במורים ובמנהלים ובמארג החינוכי. כשבעלי היה צעיר לימים ולמד בישיבה התיכונית הוותיקה נתיב מאיר, נוצר עימות עם הר"ם של אחת הכיתות. אז החליטו התלמידים, שהיו רוויים בהורמונים של גיל ההתבגרות, להיעלם כולם מהשיעור הבא, והלכו לנפוש במדשאות הר הרצל הסמוך. שני צדיקים שנשארו בכיתה, דווקא הם ננזפו על ידי הר"ם, שהוכיח אותם על כך שהם פרשו מהציבור… אז יש תמיד כמה צדדים למטבע. גם חברים הם סוג של משפחה.