
רפול שווה חצי לירה. היה זה צהריים לוהט במיוחד, כשמאוורר עצלן סירב לקרר את מרפאת קופת חולים כללית ביישוב צלפון שבשפלה, יישוב של יוצאי תימן וצפון אפריקה נחמדים במיוחד. עבדתי שם כרופאת משפחה, מעין אתנחתא בין התמחות ברפואת ילדים להתמחות ברפואת נשים. התאומות שלנו היו בנות שנה פלוס, והנה כרסי בין שיניי והחום המעיק גורם לי לשלוח מבטים זועמים לכיוון המאוורר.
לחדר נכנסה אישה צעירה בליווי אחות המרפאה, מרימה את קולה ורוקעת ברגליה. המצוקה שלה הייתה ניכרת. מסתבר שבדיקה שביצעה כעת בחדר האחות העלתה שהיא בהיריון, וזה מבחינתה היה בלתי אפשרי כעת. הם גרים בשכירות בדירת שלושה חדרים ובעלה פוטר לאחרונה. 'מה אני עושה עם האישה הזאת?' חשבתי לעצמי. ואז שלפה האחות את ההברקה: "דוקטור, שמעת פעם על ד"ר שוסהיים? אני אשיג לך את הטלפון שלו". ד"ר שוסהיים הרגיע את האישה ההמומה, הבטיח לה עזרה כלכלית וגם קיים. לבסוף היא החליטה לא לבצע הפלה, ונחשו מי הוזמן להיות הסנדק בברית של המשפחה המאושרת.
רפול, האיש והאגדה, נולד בטעות, נגד כל התוכניות. הוא היה בן הזקונים, החמישי שנולד למשפחה חקלאית ענייה במושב בגליל, וכאשר נודע לאמו שהיא בהיריון היא נסעה לחיפה לרופא הנשים וביקשה להפיל את העובר. אך כדי לעבור הפלה היא הייתה צריכה לשלם חצי לירה, והסכום הזה פשוט לא היה ברשותה. היא חזרה הביתה מלאת צער ואכזבה ורפול נולד. כל חייו הקניטו אותו אחיו הגדולים שספק אם הוא שווה את חצי הלירה המנדטורית שאמא שלהם חסכה בכך שלא הפילה אותו.
ישראל: עשר הפלות למאה לידות. בכל שנה מתבצעות בארץ עשרות אלפי הפלות מלאכותיות. דווקא היום, כשרפואת העובר כל כך מפותחת וניתן לראות את הנולד ולצפות בעובר מפהק וצוחק בשלבים מאוד מוקדמים של ההיריון, יש דיבור על הפסקת חיים באותה נשימה. והרי יש לפנינו שני פציינטים, האם והעובר. בעידן שבו זכויות הפרט וזכויות הילד מונכחות בכל פורום אפשרי, הפסקת היריון הופכת ליותר ויותר בעייתית מבחינה מוסרית.
שיעור הפניות לוועדות להפסקות היריון בישראל נמצא ברמת ביניים בהשוואה למדינות מפותחות אחרות. שיעורים גבוהים יותר קיימים בשוודיה, באנגליה ובארצות הברית. לעומת זאת, שיעורים נמוכים יותר קיימים בפינלנד, בגרמניה, בשווייץ ובפולין, שבה חוקי ההפלות הם מהנוקשים באירופה. מצד שני, בישראל רמת הילודה גבוהה יותר מאשר בכל המדינות הללו יחד, כך שעדיין ערך הילודה והפוריות אצל נשים בישראל גבוה מזה שבגרמניה, שוויץ, פינלנד ופולין. בישראל היחס בין הפלות ללידת ילד חי הוא עשר הפלות למאה לידות, כאשר ממוצע ה־OECD הוא פי שניים.
לאחרונה פורסם כי יותר ממאה אלף ילדים יהודים נולדו בשנה האחרונה, ויותר מעשרים אלף עולים יהודים עלו לארץ למרות הקורונה. בישראל חיים היום כשבעה מיליון יהודים. בניגוד לריבוי טבעי של 1.5 ילדים בממוצע לאישה יהודייה ברחבי העולם, מספר שאינו יכול לשמור על הקיים ובוודאי שלא להגדיל את העם היהודי, בארץ ישראל ממוצע הילודה הוא סביב שלושה ילדים לאישה. אפילו המשפחות היהודיות יוצאות ברית המועצות, ששם היה מקובל להסתפק בילד אחד או שניים למשפחה, אימצו את הנורמה הישראלית שבה משפחה היא בעלת שלושה או ארבעה ילדים. שם המשחק הוא יצר הקיום, אופטימיות בסיסית, שמחה פנימית והתבוננות על העתיד במשקפיים ורודים. אם העתיד חיובי הנטייה הטבעית היא ליצור חיים חדשים.
איך להתראיין אצל אילנה דיין. אגודת אפרת עושה כל שביכולתה כדי לעודד נשים שחושבות על הפלה מסיבה סוציאלית, להמשיך את ההיריון. מדובר ברבדים של האוכלוסייה שבהם העזרה הכלכלית לתינוק שייוולד תכריע את הכף לחיים. האגודה מנסה לעזור באספקת תמ"ל וטיטולים, עגלות ועריסות, והיא כבר רשמה לזכותה אלפי תינוקות שנולדו וחיים בבריאות ובשמחה למרות שהייתה כוונה להפיל אותם. איך הכול התחיל? אגודת אפרת הוקמה על ידי איש צדיק, עתיר זכויות, שהיה בחייו וכעת במותו בגדר אגדה. מאז שמסלולי חיינו המקצועיים הצטלבו מצאתי לי מנטור, מורה לחיים.
היה זה לפני שלושים וחמש שנה. הייתי אז סטודנטית לרפואה בהדסה. עמוסה עד הצוואר בלימודים אינטנסיביים, בטיפול במשפחתי הקטנה הגדלה והולכת ובנסיעות בטרמפים כאשר אני בהיריון מתקדם. אבל כל זה היה לא רלוונטי לחלוטין בעיני ד"ר שוסהיים זצ"ל, שהחליט לשלוח אותי למשימה מאתגרת. וכשהוא מחליט, קשה מאוד לסרב לו. הוא ביקש ממני להתראיין בתוכנית טלוויזיה בעריכתה של אילנה דיין בנושא הפלות מלאכותיות, והוא גם הכין אותי מבעוד מועד לריאיון במילים הבאות: "חנה, לא משנה כלל מה ישאלו אותך. את תגידי את מה שתכננת לומר". כך עשיתי, והמשפט הזה מלווה אותי עד היום.
בעקבות ילדי המים של ד"ר שיבא. ד"ר שוסהיים זצ"ל היה מנטור מרכזי במסע המקצועי שלי. הוא לימד אותי איך למלא שליחות נגד כל הסיכויים. הוא ראה את הנולד ולא ויתר. ד"ר שוסהיים זצ"ל היה סופר בסיפוק את הילדים הרבים שנולדו בזכותו, והיה אומר שוב ושוב שלא הייתה אישה אחת שהצטערה על כך שנולד לה ילד. הוא נהג להביא את סיפורו של רופא מאוד מיוחד כאדם שממנו שאב השראה לפועלו המבורך.
ד"ר שיבא היה רופא דגול שייסד את בית החולים תל השומר, אשר נקרא ברבות הימים על שמו. בספר זיכרונותיו הוא מתאר כיצד בימים הקשים של ראשית המדינה פנו אליו נשים רבות בתחילת הריונן ובפיהן בקשה להפיל את עוברן עקב קשיי הפרנסה. במקרים אלו הוא היה נותן לאישה זריקה ובה מעט מים מזוקקים. לאחר חודש או חודשיים, כשהאישה הייתה חוזרת כשעודנה בהיריון, הוא היה מתנצל בפניה שהזריקה לא פעלה. במקביל היה לוקח אחריות, דואג להשיג לזוג מכונת כביסה ועזרה כלכלית מתאימה, בדומה למעשיה של אגודת אפרת היום. לימים התגאה ד"ר שיבא במאות "ילדי המים" שזכה להציל. לדבריו, כל הזוגות שמחו בדיעבד, ולא הייתה משפחה אחת שהתלוננה כאשר לאחר שנים נתגלתה התרמית שלו. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה, כמו ד"ר שיבא בדורו וכמו ד"ר שוסהיים זצ"ל בדורנו. יהי זכרו ברוך.