המילה האחרונה של קיסינג'ר

זיכרונותיי משארם א־שייח'. באילת עוד לא הייתי, אבל בשארם א־שייח' דווקא כן, בטיול שנתי עם תיכון צייטלין בשנת תשל"ה. אני יכולה עוד להריח את ריח האוויר הנקי ולהרגיש את רכות החולות מתחת לכפות רגליי. אבל בשונה מאילת, בשארם א־שייח' כבר אי אפשר לטייל. אבא שלי כאב מאוד את ההסכם עם מצרים. לא אשכח את שברון הלב שלו. היינו בדרך לירושלים, ודיווחו בחדשות על ההסכם המתרקם עם סאדאת. אבי פלט אנחה כבדה. בגין אכזב אותו, וזה ישב לו על הלב. אותו לב קרס סופית באותו יום.

אבל האמת היא שלא בגין היה מי שחולל את ההסכם הזה. לפני כמה עשורים, היהודי המפורסם ביותר בעולם נקרא הנרי קיסינג'ר. הוא היה בן למהגרים יהודים מגרמניה, חברי קהילת הרב הירש בפרנקפורט דמיין, שהשתלבו בקהילה הייקית שקמה בניו יורק בראשות הרב יוסף ברויאר. הנרי הצעיר והמוכשר גויס לצבא האמריקני באמצע מלחמת העולם, שירת בכמה זירות באירופה, וחזר ללימודיו האקדמיים כשהוא כבר אינו שומר מצוות. הוא התקדם באקדמיה, כתב ספרים ומאמרים רבים והתפרסם מאוד. אני זוכרת את החששות של הוריי כאשר בשנות השבעים הנשיא ניקסון מינה אותו לשר החוץ שלו. הוא אכן שינה את ההיסטוריה, ולא על הצד הטוב עבורנו. הוא שחולל את תהליך השלום עם מצרים, שבו ויתרנו על חצי האי סיני ועל חלק מהגולן. הסכמנו גם להעניק אוטונומיה לפלשתינים. ההסכם הזה שינה את פני המזרח התיכון עד עצם היום הזה.

העולם שאחרי הקורונה. היום קיסינג'ר מתקרב לגיל מאה, ולאחרונה התפרסם מאמר שלו בעיתונות ארה"ב. הוא כתב שייתכן כי זהו אחד ממאמריו האחרונים. לדידו, עידן הקורונה של היום אינו משהו נקודתי, אלא נקודת מעבר היסטורית. הוא מזכיר שמלחמת העולם הראשונה, בעשור השני של המאה ה־20, היא למעשה זו שסיימה את המאה ה־19 על כל תמימותה. המאה ה־20 החלה רק בסוף המלחמה, באיחור קל של עשרים שנה, וכעת, מאה שנים אחר כך, מתחילה תקופה חדשה, ספירלה נוספת, וגם המאה ה־21 מתחילה באיחור של עשרים שנה. קיסינג'ר טוען שהעולם אחרי הקורונה לא ידמה כלל למה שהיה לפניו – לא מהבחינה הכלכלית, לא מהבחינה הפוליטית, לא מהבחינה הדמוגרפית ולא מבחינת יחסי הכוחות בעולם. הוא מדבר ברמה הקוסמית. הוא איננו יכול לנבא מה כן יהיה, ואיפה יעמוד העולם אחרי סיום המגפה. אבל הוא יכול להבטיח – כך הוא כותב – שמה שהיה כבר לא יהיה, והוא מציע שנביא זאת בחשבון בבניית תוכניותינו לעתיד.

השלב הבא: סנהדרין. ברמה הלאומית־יהודית, הנקודה הזאת מובילה למחשבה מעניינת. אכן, ההיסטוריה שלנו אינה מתקדמת בקו ישר. ישנם פיקים, קפיצות, ספירלות – לטוב ולמוטב. המאה ה־20 כללה פיתולים עצומים. השינויים הדמוגרפיים של יהודי אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, הנהירה לאמריקה, השואה הארורה, הקמת המדינה והעלייה ההמונית לארץ. כל נקודה כזאת היא 'פצצה' בפני עצמה.

ועכשיו, אומר קיסינג'ר, נא להתכונן ל'פצצות' נוספות. שלא נצפה שהדברים ימשיכו 'ישר קדימה'. יש לצפות ולהתכונן לקפיצות, לפיתולים, לשינויים מפליגים בעולם כולו ובארץ ישראל, ויש להתפלל ששינויים אלו יהיו כולם לטובה. בעיניי, הסכם השלום הטרי עם מדינות המפרץ אינו פרט קטן. זהו מהלך היסטורי, גם אם הוא בא על חשבון הריבונות בחלק מיהודה ושומרון. הדיון היום על החלת הריבונות של מדינת ישראל על חלקים נכספים של ארץ הקודש היה נחשב עד תמול שלשום הזוי ומנותק, והנה עתה זהו נושא שעומד על הפרק. מחר הדיונים על בניית בית המקדש, הקמת הסנהדרין וחידוש המלוכה יעלו גם הם על השולחן, בעזרת ה'. ואכן, מי שלא אופטימי ממש לא ריאלי, כך אומר בעלי. והוא צודק.

אפילו בן כספית מודה. אנחנו מאמינים באמונה שלמה שהקב"ה מנהל את העניינים, לא קיסינג'ר וגם לא נתניהו. אבל האמת צריכה להיאמר: לאחרונה העביר לי אחד מבניי את ספרו של בן כספית על נתניהו. בין השורות ניכרת ה'חיבה' המיוחדת של הסופר אל ראש הממשלה שלנו, ועם כל זה הוא לא יכול היה להימנע מלתת לו קרדיט על פועלו האדיר, הכולל ניהול ומיצוב ביד רמה של המשק הישראלי בתחומי הכלכלה, ההייטק והמסחר, ויחסי החוץ הפורחים של המדינה. מי שפועל תמיד עלול לחטוף ביקורות, צודקות ושאינן צודקות. אני זוכרת שבתחילת לימודי הרפואה אמר לנו אחד הפרופסורים: נכון, זה מפחיד לקחת אחריות על חיי אדם, ויש טעויות לפעמים. אבל מי שלא עושה גם לא טועה.

כשבעלי היה בחור מבוגר בישיבת הר עציון, ומקורב לראש הישיבה המיתולוגי הרב עמיטל זצ"ל, הוא ניגש פעם לרב לשוחח איתו על כמה נקודות שהפריעו לו בניהול ובארגון של הישיבה. כאשר סיים להציג את טענותיו, אמר לו הרב בחֵן המיוחד שלו: "לפני כמה שנים הייתה פה גבעה ריקה, ואני קמתי והקמתי בה ישיבה. לא טוב לך – יש כאן עוד גבעות, לך ותקים לך ישיבה". הרב אמר זאת בחיוך, אבל הוא התכוון לכל מילה. והוא צדק. קל לבוא בטענות למי שקם ועשה.

נחל האסי – כולם צודקים. ועוד נושא אקטואלי הקשור לזכויות של מעש מול מחדל: הנחל שעובר בתוך קיבוץ ניר דוד הוא משאב טבע לאומי. הוא לא תמיד היה נראה כך. מי שהפך את הנחל הזה, לפני שנות דור, מביצה שורצת יתושים ומלריה לנחל יפהפה, הם חברי הקיבוץ. הם סידרו את תוואי הנחל וטיפחו אותו. מייסדי הקיבוץ יישבו את המקום בחלוציות כשהוא היה מקום נידח, והפכו אותו לגן עדן. כעת הם גרים צמוד לנחל, עם בניהם ונכדיהם וניניהם, ומתנגדים להקמת פארק תיירות חינמי פעיל כל השנה בתוך חצרם. הם מבקשים ליהנות מפרי עמלם. והם צודקים.

מצד שני, צודקים גם תושבי האזור המבקשים חלק במשאבים הלאומיים, והרי אין הרבה נחלים זורמים סמוך לבית שאן. שני הצדדים צודקים. זה מזכיר קצת את הסיפור הידוע על הרב שהגיעו אליו שניים לדין תורה. הוא שמע את שני הצדדים, ולכל אחד בתורו אמר שהוא צודק. אז העירה הרבנית שזה לא ייתכן, ושצריך לקבוע מי מהם צודק יותר. השיב לה הרב רך הלב וטוב העיניים, שגם היא צודקת…