המדריך לבחירת שמות

מתחרטים על השמות המקוריים. לנכדים שלנו יש שמות מאוד מקוריים, אבל הפסקנו להתרגש מהם. והאמת שאין לנו מה להתלונן, כי גם אנחנו נתנו שמות לא לגמרי שגרתיים. אבל המוטיב שמחבר בין רוב השמות הוא הכמיהה למקדש ולציון – נווה, דביר, מבשר ועוד. בחירת השם לתינוק היא אירוע מכונן, כי ההורים מקבלים לראשונה החלטה שתלווה את הילד לאורך חייו. אולי זאת הסיבה שהזוג הצעיר מתלבט תמיד עד הרגע האחרון, למרות שבעידן האולטרסאונד יש להם כמעט תשעה חודשים להחליט.

ד"ר מיטשל ניוברי מאוניברסיטת מישיגן בדק מסד נתונים של שמות שניתנו לתינוקות בארצות הברית במאה האחרונה, והוא טוען שהורים מעדיפים למצוא שמות ייחודיים שיעזרו לילדם לבלוט – בדיוק כמו תכונות גנטיות הרצויות מבחינה אבולוציונית. לדידו, כדי שמין ישגשג, הוא חייב לתרגל נון־קונפורמיזם, ואצל בני האדם זה נעשה דרך שמות. נראה לי שזו לא בדיוק הגישה שלנו לדברים. אני חושבת שזה דווקא משהו גאולי, חזרה לאימהות. כמו שאימותינו הקדושות בחרו שמות שהביעו את הווית נפשן: שמעון – שמע ה'. לוי – הפעם יילווה אישי אליי, יש לי שלושה ילדים ורק שתי ידיים, כעת בעלי יתלווה אליי בוודאי. ובעצם כל השמות של השבטים מקבלים פרשנות בתורה. לעומת זאת, סקר חדש שנערך באנגליה מצא כי חמישית מההורים מתחרטים על השם שנתנו לילדיהם. חלק מהם העידו שהחרטה הגיעה בעקבות בחירה של שמות לא אופנתיים, ואחרים טענו שההגייה של השם המקורי הייתה לא נכונה וזה גרם להם ולילד עוגמת נפש.

שכחה כסימן לאהבת אם. ועד שבוחרים שם, כבר שוכחים אותו. סקירה מדעית שהתפרסמה בכתב העת Memory and Cognition מצאה שמי שמתבלבל הכי הרבה בשם שלך היא דווקא אמא שלך. כל אחד מאיתנו זוכר עשרות פעמים שבהן אמו מבקשת לקרוא בשמו, אך היא עוברת דרך השמות של כל אחיו לפני שהיא מגיעה סוף סוף לשמו. מחקר מדעי קובע שהתופעה הזאת היא בעצם סימן של האהבה הגדולה של האם לילדיה. אימהות מתבלבלות בשמות הילדים שלהן משום שהן אוהבות אותם, וכך מונות – אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש. חמותי, עליה השלום, כשהייתה רוצה לעשות תרגילי זיכרון, הייתה משננת את שמות צאצאיה המרובים – נכדים ונינים לרוב, פשוט כי הזיכרון משתמר בדברים שאנחנו אוהבים.

אבל מחקר צרפתי מצא כי יש מחיר למשפחה בת כמה ילדים. לפי המחקר, הבאת ילד שלישי לעולם מביאה לפגיעה קוגניטיבית, והיא שוות ערך לשש שנים של הזדקנות, וההשפעה דומה עבור נשים וגברים כאחד. הבאת ילדים עלולה לפגוע ברמת החיים, והדאגות הפיננסיות עלולות לתרום להידרדרות קוגניטיבית, כך כותבים מחברי המחקר. לדעתם, הורים עם יותר ילדים עלולים גם לחוות יותר מתח, יש להם פחות זמן להירגע ופחות זמן להשקיע בפעילויות פנאי מעוררות קוגניטיבית. נוסף על זה הם סובלים מחוסר שינה כרוני.

ולמרות כל הנבואות השחורות האלו, הסיכון לבידוד חברתי בגיל מבוגר נמוך יותר עם לידת ילדים נוספים. ככל שההורים מביאים לעולם יותר ילדים, כך הם מקטינים את הסיכון להיות מבודדים חברתית בזקנותם. והרי הבדידות החברתית נחשבת לגורם סיכון מרכזי לירידה קוגניטיבית ולדמנציה. את זה החוקרים כנראה שכחו לשקלל. כמובן שלא כלולה ברשימה הזו העובדה שבילד נוסף גלום פוטנציאל להביא הרבה שמחה ואושר למשפחה. ויש עוד המון יתרונות בריאותיים ללידת יותר ילדים: מחקר אחר מצא שאימהות שיש להן יותר ילדים עשויות לחיות זמן רב יותר. אנו זקוקים גם למידע נוסף על סוגי האינטראקציות והקונפליקטים המתרחשים בין הורים וילדים, אשר עשויים להשפיע על תוצאות קוגניטיביות מכיוונים שונים. בקיצור, לרישא המפחידה של המחקר הזה אין כל כך קשר למציאות לפי הנתונים שבסיפא.

פרדוקס הירוקים. יש המבקשים להשפיע על הריבוי הטבעי מכיוון אחר. ד"ר אברהם טננבוים כתב במאמר שפורסם לפני כשנה תחת הכותרת "האם ראוי להביא ילדים לעולם המתמודד עם בעיות שעלולות להביא אותו לקיצו?" שהילודה מגבירה באופן משמעותי את משבר האקלים. ילדים מגבירים את צריכת האנרגיה בעולם ואת זיהום האוויר, והוא ממליץ פשוט ללדת פחות ילדים. אבל מסתבר שיש הרבה לקונות בטענה הזאת. ד"ר סטיבן קונין הוא פיזיקאי המתמחה באנרגיה, אקלים ומדיניות טכנולוגית. הוא מדבר על תהליך ה"טלפון השבור", שבו המציאות המדעית מתוקשרת לציבור הרחב ולמקבלי ההחלטות דרך נרטיב שגוי. לדעתו, צמצום הילודה הוא הרעיון העומד למעשה מאחורי כל הדת של ה'ירוקים' – מין פסימיות אידיאולוגית שמזהירה מהרס העולם, בעוד מצד האמת אין לה עניין בהמשך העולם. לדעתי, הכול קשור לשאלה אם אנו חיים בגישה מאמינה ואופטימית גם במיקרו ועוד יותר במאקרו, או שהגישה שלנו היא פסימית ושלילית וכל האידיאולוגיות נגזרות מכך.

אולם לא רק אצלנו יש גישה אופטימית ואידיאולוגיה חיובית. האתוס האמריקני כולל הרגשת אחריות לעולם. בארצות הברית השתררה בדורות האחרונים תחושה שכונתה "הייעוד הגלוי", שלפיה יש לארצות הברית זכות בסיסית, שמקורה אלוקי, להחיל את האידיאלים האמריקניים של דמוקרטיה, שוק חופשי, חופש ושגשוג כלכלי על כל שטחי אמריקה עד האוקיינוס השקט במערב, ולמעשה על כל העולם. הסנאטור ג'ונסון טען פעם: "אני מאמין שתהיה זו בגידה במשימתנו הנאצלת אם נסרב לשרת את מטרותיה הנשגבות של החוכמה האלוקית. המלחמה היא תמיד יצירתו של זה שמפיק בחוכמתו את כל האירועים, ולכן היא אמצעי לגיטימי בהשגת המטרה הגדולה עבור קידום אושרו של האדם… בהתאם לכך, אני מקבל את דוקטרינת הייעוד הגלוי". הרבה מהמהלכים של ארצות הברית בדורות האחרונים עשויים להיות מוסברים ומובנים אם נבין שהאתוס האמריקני כולל את "הייעוד הגלוי" הנ"ל. לכן מוכנים האמריקנים להתערב על חשבון הונם, ואפילו על חשבון חיי חייליהם, בכל מקום בעייתי בעולם. אני זוכרת בתור ילדה את השיח האין־סופי בנושא וייטנאם. היו לי בני דודים שגויסו למלחמה בווייטנאם וחזרו שבורים ורצוצים. המלחמה לא צלחה וגבתה מחיר יקר מהחיילים, אבל לארצות הברית הייתה אידיאולוגיה, והיא הלכה אחריה באופן עיוור.

דבש ומייפל תחת לשונך. ילדים הם חמודים כל כך עד שלפעמים מתחשק לאכול אותם. מדי שנה מפרסם האתר 'בייבי סנטר' את רשימת השמות הפופולריים בארצות הברית. הלהיט החדש הוא שמות של מאכלים מתוקים כמו ליצ'י, דבש ומייפל, וגם שמות של פירות וירקות – זעפרן, קלמנטין, דבש, ג'ינג'ר, אפריקוט (משמש), צ'רי (דובדבן) ועוד. אז מה למדנו? שכדאי ללדת הרבה ילדים, לתת להם שמות חיוביים ואופטימיים, ולחיות את העולם הזה בשמחה רבה.