הלילה הזה כולנו מקשיבים

על ספסלי ההקשבה. החדר חשוך, בעלי שוכב על הרצפה במרכז החדר, וערמת ילדים מצטופפים ומקשיבים לסיפור על המשפחה, על רבנים, על אירועים היסטוריים או על הכוכבים. ככה זה כשאבא הוא אנציקלופדיה מהלכת ואמא לא בבית. ואם היא בבית, היא או אחרי תורנות, מעופפת בין שמיים לארץ, או שקועה בשינה הריונית, או מיניקה את אחד הקטנים, או משהו בסגנון. אז ילדינו זכו לשמוע המון סיפורים, ועד היום הם נהנים להטות אוזן.

עוד מעט נסב לליל הסדר ונספר ביציאת מצרים. עיקר הלילה הקסום הזה הוא מעשה הסיפור שמתגלגל מאב לבנו. יש בסיפור משהו חווייתי, חי, בועט, נוגע. ובכל אופן, לא כל אחד מוכשר בלספר סיפור. איך נגרום לילדים שלנו להקשיב?

בקרוב יתקיים כנס ההקשבה הראשון בישראל, שמבקש להעלות את המודעות לנושא ההקשבה בחברה הישראלית. לכאורה, משימה בלתי אפשרית. אין ספק שאם נלמד להאזין אחד לשני ברמת המעגל הזוגי, המשפחתי, השכונתי והלאומי נוכל לפתח שיח מתון, מכבד ומלמד. במהלך היום יפוזרו ברחבי הארץ "ספסלי הקשבה" עם מאות מתנדבים מנחי מעגלי הקשבה. וכך, כל עובר ושב יוכל להחליט להתיישב על אחד הספסלים וליהנות מחוויית ההקשבה.

עושים אוזן כאפרכסת. ויש גם לרפואה מה לתרום בנושא ההקשבה. קיבלתי את הדיווח הזה ממנהל בית החולים שערי צדק והוא פשוט מדהים בעיניי. גבר בן 54, נגר במקצועו, הובהל לחדר המיון שלנו לאחר שנפצע בעת עבודתו בנגרייה. משטח עץ נפל עליו וכרת את המחצית העליונה של אוזנו. המטופל הגיע עם הגדם, אך לא ניתן היה לתפור אותו. הוזמנה מארצות הברית "אוזן מודפסת" מחומר אלופלסטי כתחליף סחוס, בהתאם למידת האוזן. בשלב הבא כוסה הסחוס בשתי שכבות של רקמה רכה: האחת היא רקמה של מעטפת השריר מהקרקפת, והשנייה היא עור בשכבה דקה שנלקח מהרגל ושנועד לכסות על הרקמות ולאפשר את שימור המבנה הייחודי של האפרכסת. הניתוח הצליח ללא כל סיבוך, עם שחזור מלא של האוזן, והמטופל חזר לעבודתו שבע רצון.

עיקר העבודה שלנו כרופאים במרפאות הוא ההקשבה. הסטטוסקופ תלוי על האוזן כי אנחנו מקשיבים למצוקת הלב. אבל בשביל הקשבה צריך זמן. במרפאת רופא ממוצע ישנה מצוקת זמן אמיתית. המחשב שעל שולחננו מבקש תשומת לב, כשהתיעוד נהיה יותר ויותר חשוב ומרכזי, בעקבות הרוח המדיקולגלית (רפואה משפטית) הנושבת במדינתנו, כשעורכי הדין עומדים אחר כתלינו. בנוסף, עקב ריבוי אמצעי האבחון והטיפול המודרניים, ובעקבות פיתוח של טכנולוגיות חדשות, מתבקש לקיים דיון עם החולה על אלטרנטיבות טיפוליות והוא יחליט. בעבר הגישה הרפואית הייתה פטרנליסטית – אני יודע אז אני מחליט. היום, בעידן של חוק זכויות החולה, אבל גם בעקבות פריסה רחבה של ידע ברשתות באדיבותו של דוקטור גוגל, המטופל הוא פעיל בהחלטות. אבל האם אכן כך רוצה המטופל?

שהרופא יחליט. מחקר חדש ביקש לבחון האם מטופלים בישראל מוכנים לקבל יותר אחריות ומעורבות בבחירת הטיפול הרפואי. התוצאות העלו שלא בטוח שהם מעוניינים באחריות הזאת. כמחצית מהישראלים מעדיפים שהרופא יקבל החלטות בשבילם. במסגרת המחקר נערך סקר טלפוני שבו השתתפו כחמש מאות איש. מחציתם העדיפו שהרופא יהיה זה שיקבל את ההחלטה הסופית. 12 אחוזים העדיפו שהרופא יקבל החלטה גם אם היא מנוגדת לדעתם. 14 אחוזים מכלל המרואיינים סבורים שההחלטה הרפואית צריכה להיות בידיהם – תוך התחשבות בדעת הרופא או בניגוד אליה. אלה שמעדיפים לקבל החלטות בעצמם נוטים בסבירות גבוהה יותר שלא למלא אחרי כל הוראות הרופאים. מה שנתפס בקרב רופאים כמובן מאליו במסגרת המגמה לשים את המטופל במרכז, לא תמיד כל כך ברור לכלל האוכלוסייה. חלק מהציפיות נובעות מכך שלאנשים רבים יש גישה לאינטרנט, אבל לא כל אחד יכול להפוך את המידע לידע ולתרגם אותו לקבלת החלטות מועילות.

ויש מי שמנסה לתווך את המידע שהועבר על ידי הרופא למטופל בצורה הרבה יותר מדויקת. כל כך הרבה פעמים אני אומרת משפט ואז שואלת את בני הזוג שמולי מה הם הבינו ממני. מתברר שכל אחד הבין משהו אחר. פיתוח ישראלי חדש עוסק בהפקת סרטון מונפש לכל מטופל, דובר את שפתו ומותאם לגילו, למגדרו ולמצבו הבריאותי. התאמה אישית היא באמת מפתח להבנה ולמעורבות של מטופלים. בטכנולוגיה שפותחה עומד מאחורי כל מערך אלגוריתם המסוגל לייצר מאות אלפי גרסאות שונות לכל סרטון, וכך כל אחד מקבל את הידע שהוא צריך בצורה מונגשת ותוך כדי שמירה על הפרטיות שלו.

עוד יהיו מבשרים רבים. ולפעמים אנחנו הרופאים מעדיפים שלא לתת את כל המידע. למשל, כשאנחנו נדרשים לאמירת האמת לחולה על מחלתו. אנחנו לא ממש מתאמנים על איך לבשר בשורות קשות. בשאלון שהופץ בין אלפי רופאים, למעלה מארבעים אחוזים מהם אמרו שנכון לייפות את האמת. האמירה הזו נובעת מהקושי האישי שלנו לבשר לאדם בשורה מרה. המבשר תמיד ייתפס כגורם הרע שבעקבותיו כל זה קרה. הרי האדם במצוקה מחפש את האשם – זהו שלב באבל על אובדן הבריאות, וזה לא קל בכלל. הרבה יותר נוח ומשמח להיות אליהו, מבשר הטוב.

כשנולד הנכד הבכור שלנו בחג הסוכות לפני 17 וחצי שנה, בעלי כמעט התעלף למשמע "וייקרא שמו בישראל מבשר". הוא שאל את אביו, "לא יכולתם לקרוא לו אליהו?" ואני שאלתי לתומי: "אני לא מכירה אף רב בשם מבשר". השיב לי חתני: "אמא, בעוד עשרים שנה יהיו המון רבנים בשם מבשר". וכמה הוא צדק.

הם קשובים. את החלק הזה של ההתכנסות הם הכי אוהבים. ילדינו מבקשים לשמוע שוב ושוב איך הכול התחיל. זהו סיפור של שורשים. גיבור התסריט הוא חבר הכנסת לשעבר שאול יהלום. הייתי לקראת שירות לאומי בכפר הנוער שבכפר חסידים, והגעתי למשרדו במרכז תל אביב כאחראי על השירות הלאומי, כדי לסגור פרטים אחרונים. להפתעתי הוא הודיע לי שחל שינוי – אין לי מקום בכפר חסידים, ולכן הוא נאלץ לשגר אותי לשירות לאומי בקיבוץ שעלבים. זה לא מצא חן בעיניי. מעולם לא שמעתי על הקיבוץ הזה והייתי מאוד נבוכה, אבל הסכמתי, לא הייתה לי ברירה. שם הכרתי את גיסתי לעתיד שלימדה אותנו תנ"ך, ולימים היא שידכה לי את אחיה הקטן. חד גדיא, חד גדיא.ש