admin
לאחר הגירוש מגוש קטיף, אז נעקרנו מבית שרכשנו בישוב נצרים, נכנסנו לבית מגורים גדול ומרווח במבוא חורון. התקרבתי לגיל חמישים, גיל שבו זה ממש לא קל לעבור דירה. הרגשתי כמו צמח שנעקר ממקומו. כמה מטופש.
בסך הכול עברנו משעלבים למבוא חורון, מרחק של פרסה אחת, אולי. לא שינינו מקומות עבודה, הילדים המשיכו עם אותם מוסדות חינוך, עם תנועת הנוער המוכר, ונשארתי בקשר הדוק עם חברות יקרות שהתרחקו ממני מרחק של פרסה, סך הכול. ובכל אופן. הייתי מסתובבת בשבילים בהם גדלנו את ילדינו בקרית ישיבת חינוך שעלבים, ומתרפקת על ימים שלא יחזרו.
המשכתי לקנות במכולת המוכרת , אצל יעקב האגדי, עם הלב החם והמבטא המרוקאי האסלי, ואפילו את תיבת הדואר בשעלבים פקדתי בנאמנות, מבקשת שתזכור לי אמונים למרות שאני כעת נטע זר בשכונה. גם היו טיולים נוסטלגיים בשבילים שם גדלנו את ילדינו. השארנו מאחור חתיכת חיים גדושת חוויות וחיים.
כל עקירה כואבת. בין אם מדובר בעקירה של שן בינה, שממילא לא יועדה למושב קבע בפה, או עקירה של פרח מוגן [וגם לא מוגן]. באחת מערבי השבת, וריח החלות מקדים את פני, פגש אותי פרח שושן, באגרטל יפהפה, שהעניקה לי חברה טובה. כמה היא הבינה לליבי. לחנה האהובה. אולי את מרגישה קצת כמו פרח עקור. אני מאחלת לך שתרגישי במהרה כמו פרח שתול בגינת הנוי החדשה . המתנה הזאת שמחה אותי יותר מכל המתנות שקבלנו בחנוכת הבית. כמה היא הבינה לליבי.
גם עקירה של איבר, כמו כליה, כשהיא מלווה בשמחת הנתינה, יש בה קושי. חתני, בשיתוף עם מתנת חיים, וכך הוא זכה להציל את חייו של נער, שנזקק לדיאליזה , ללא שום היכרות קודמת ביניהם. וכך נולד לי מן המוכן, נכד בן 17. וחשבתי בליבי שבעצם זאת הדרך היחידה שבו יוכל איש לחוש את ההתרוממות הרוח שמרגישה האישה לאחר הלידה. לגעת בשמיים.. ועם ה'היי' מגיע גם ה'לו'- עם הכאבים, וההגבלות שמוטלים עליו בינתיים בשגרת היומיום. ממש כמו ה'בלוס' שמלווים אותנו, הנשים, אחר ה'היי' של הלידה.
יש נשים שנאלצות להיפרד מהרחם, שנעקר בניתוח. לעיתים, זה קורה בגיל הפריון ולעיתים זה קורה שנים לאחר מכן, כשהרחם זכה להשלים את ייעודו בהידור. וזה קשה. יש פה אבל. עקירת איבר שהביא עמו חיים חדשים. גם אם היום הוא איבר כסוף. ואני מנחמת אותן בכך שכעת רק תתחיל מסע האימהות האמתית, לא זאת הפיזיולוגית, כי אם אימהות של הלב והנשמה ובעיקר, האוזניים. וכול כישורי האימהות הסגוליים עומדים כעת להתגלות.
אבל בכל העקירות שציינתי, יש תהליך של הרדמה. של אילחוש. של שיכוך הכאב המתלווה לתהליך, בעוד מועד. אבל חוויתי עקירה מסוג אחר. ולא היה שם תהליך של הכנה לניתוח. לא תכנית אילחוש. טרום ניתוחי ולא פוסט-ניתוחי, כדי לטפל בכאבים שמגיעים לאחר התהליך. כך היתה הפרידה הארורה מגוש קטיף, פרידה מחבל ארץ אהוב, מבתי תפילה ובתי כנסת , מקוואות ותלמודי תורה, ישיבות ומפעלי חקלאות. היתה זאת עקירה ביד גסה של איבר בגופו של האומה. חיים שלמים נמחקו באבחת טרקטור מר ואכזר, כמו מפלת לגו במשחק של פעוטות.
אנחנו נקשרנו לישוב נצרים, שם התגוררנו, באופן חלקי, במהלך 12 שנה תמימות ויפהפיות. ולמדנו שם שיעורים מופלאים. היה זה ישוב שכל כולו בית ספר לאמונה. תיבנה ותכונן. שם לא היה תצורך בשיכוך של כאב, הישוב התכונן בעוד מועד. הוא פשוט עסק בלימוד אמונה. וכך, בפנים מאירות, הוא קבל את בשורת העקירה, והתלישה היתה אלגנטית יותר. גם אם כאבה מאד.
גם לידה היא סוג של 'עקירה'. הנשמה שהתהווה בתוכך נעקר מגופך. ובתוך הפרידה הזאת נולדים חיים שלמים. וכך, עם כל הכאב, לאחר העקירה, נפל מפץ ה'שפריץ הכתום' ומלאה הארץ עקורי הגוש. פתאום רואים אותם בכל מקום. והם מאירים את העולם בזיו פניהם הטהור ומולידים חיים חדשים.