adminיש מורים שלא שוכחים. הם אותם מורים שמפארים את המקצוע בהתהלכותם. את רחמים מלמד כהן פגשתי לראשונה בזמן לימודי במכללת ירושלים לבנות. הוא ריכז אז את המסלול לחינוך מיוחד ולימד אתנו קורס בדידקטיקה. הלהט בו העביר את השיעור צבע חומר לימודי אפרורי בצבעים ססגוניים.
בשיעור שלו, לא ציירתי שום ציור. רק הקשבתי. קשב רב. אבל זה לא הכריזמה והכישרון שלו שהרשימו במיוחד. מה שנגע בליבי היו הערכים הגבוהים שהתווה בחייו.
רחמים מלמד היה במשך שנים רבות מפקח במשרד החינוך. הוא ספר בכל הזדמנות את האני מאמין שלו- הוא מעולם לא פיטר מורה. אם מורה לא היה מתאים לתפקידו ,היה משכנע אותו ומסייע לו לעשות הסבה מקצועית או מצא תפקיד בהוראה שכן התאים לו. מעולם לא פיטר מורה נגד רצונו. הוא הבין עד כמה פיטורין זו פגיעה קשה מאוד באדם ובכבודו ושצריך להימנע מזה עד כמה שאפשר.
בצעירותו, בשנות הששים, היה רחמים שליח הסוכנות בהודו הוא יצר קשר עם קהילות יהודיות נידחות שם הוא חיזק מאוד את היהדות שלהם, ורבים מהם עלו לארץ בזכותו. השהות בהודו היתה משמעותית מאד עבורו, והוא אף קרא לבן שנולד שם 'הוד'.
רחמים ז"ל התוודע למחלתו בשלבים. בהיותו מפקח במשרד החינוך ,הוא ירד באחד הימים במדרגות ולפתע איבד שיווי משקל ונפל. עזרו לו לקום, והוא לא נתן את דעתו לעניין. לאחר מספר ימים הוא רצה לחצות את הכביש, וברדתו מהמדרכה לכביש הוא שוב מעד, שהרגלו הימנית לא נשמעת לו. תוך מספר שבועות, לאחר בירור מתאים, נודע לו שהוא חולה במחלת ALS- מחלה חשוכת מרפא.
קצבו לו עוד שלוש שנות חיים, אבל הוא החליט עם בני משפחתו לעשות כל מאמץ כדי לחיות חיים איכותיים גם כאשר הגוף שלו בוגד, אבר אחרי אבר. הוא חי בזכות מכשיר הנשמה שהיה קבוע לו בגרון, ובעזרת הזנה מלאכותית. האבר האחרון שנשאר נאמן, היה העפעף של העין הימנית, עמו תיקשר עם הסביבה בעזרת מערכת מחשוב, שתרגמה את תנודות העפעף לאות, וצרפה אות לאות ומילה למילה, וכך נולדו יצירות מופת , שהביאו לפתחינו טעימות מעולמו הפנימי העשיר של רחמים. רחמים חיבר כעשרים ספרים. תקשר בדוא"ל עם מאות אנשים, התפלל מידי יום, והיה אדם מאושר. הוא היה דמות פלאית שהדגישה בחייה את ערך החיים ואת ערכה של כל שנייה.
בדיון פומבי שנערך בין רחמים לבין פרופ' רכס, נוירולוג וראש ועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית, קבע הרופא שאלו אינם חיים, והציע לו להתאבד. רחמים היסה אותו בכל פה, ואמר שהוא פעיל וקשור למשפחה שלו והוא ימצה את חייו עד רגעו האחרון. למרות תצפיות האיוב של הפרופסור, שהיו ריאליות על פי כל קנה מידה מקצועי, רחמים חי עוד עשרים וחמש שנה, בה זכה לשמוח עם ילדיו ונכדיו, ולהוסיף אור גדול לעולם.
את ספרו 'הפונדקאית', שנכתב בהשראת שנות השליחות בהודו, הכרתי משלב הטיוטה. במסגרת כתיבת הספר, הייתי שותפה לתחקיר הרפואי היסודי שעשה רחמים בנושא של פונדקאות. הספר גדוש. בתיאורים ססגוניים על תרבות הודו, שם התגורר במשך שנות השליחות, כאמור. העלילה מרתקת, התיאורים צבעוניים וססגוניים, ובסופו של הספר יש טוויסט מפתיע.
קיים שני ביטויים משפטיים שלכאורה מקבילים. 'הולדה בעוולה' או 'טוב מותי מחיי'. ההבדל ביניהם הוא ש'הולדה בעוולה' עשויה לכלול בתוכה גם ולד שנולד עם מום קל יחסית, בעוד שהביטוי השני מבטא מום חמור כזה שהאדם 'הסָביר' היה מעדיף לא לחיות כלל מאשר לחיות עם מום זה. היום ניתן להתבונן בעובר ,'לראות את הנולד', וכך מאותרים מומים קלים יחסית בשלבים שונים של ההריון, לדוגמא: חוסר חלקי באצבעות, שפה שסועה, א-סימטריה בין אברים ועוד. חלק ניכר מהמומים האלו ניתנים לתיקון ,כמו נקב במחיצה של הלב שעשוי להיסגר מעצמו או בעזרת ניתוח פשוט יחסית, ולמרות כך יש המציעים להפסיק את חייו של העובר , בהנחה שהם בוודאי יהיו אומללים.
בכל דיון אתי על איכות חיים, על המתת חסד או הפלת עובר במעי אמו, בשתי קצוות החיים, אני נזכרת בו. לעיתים יש דיונים על מום זעיר בגפה של עובר או הרחבה קלה של אגן כליה, או כשאני חושבת על הקורונה, ועל מעלליה, אני חושבת עליו.
כשאני פוגשת כאב פרטי- פיזי או רגשי, אני פוגשת את דמות דיוקנו. כל קושי מתעמעם אל מולו. עבורי, הוא המורה האולטימטיבי שלמד בחייו איך להרים את הראש מעל המים ולשוט על מי מנוחות גם במציאות מורכבת. הוא התווה פרופורציות. כל עוד נשמה באפי..