admin
מה בעלי עושה במסעדה? לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו, ולכל מלחמה יש שם שנתן לה העם בציון. השם שניתן למלחמה של ימים אלו הוא מלחמת משיב הרוח, כי היא פרצה ביום שבו הוחל להזכיר "משיב הרוח" בתפילה. וגם כי פנינו להשבת רוח עמנו והכבוד הלאומי, והשבת החיים ליישובי העוטף וליישובי גוש קטיף. המלחמה היא על הרוח, והרוח היהודית תנצח. כל זה אפשרי כאשר יש בעורף תומכות לחימה ששומרות על הבית מכל משמר בזמן שבעל הבית יצא למלחמה. ליבי עם הנשים הצעירות, אימהות לילדים, הרות ומניקות, שעושות זאת בגבורה. גם אני הייתי אישה תומכת לחימה במשך שנים רבות.
שעת ערב חורפית. אני בשלבי ההשכבה האחרונים של שבעת ילדינו. שיחת טלפון משבשת באחת את תוכניותינו. האיש לובש בגדי חאקי ויוצא בטרמפים ליחידה שלו. יש מלחמה, מלחמת המפרץ. התסריט לא חדש לי. היו לנו תקופות מילואים רבות, בדרך כלל הוא שירת בגולן הרחוק. לאורך כל ההתמחות נשארתי במשך כמה שבועות בשנה ללהטט בין העבודה בבית החולים לעבודה בבית, לילות לבנים מבית ומחוץ. במלחמת לבנון בעלי גויס בשבת שבה פרצה המלחמה, תוך כדי העברת שיעור תורה לחברי הקיבוץ. הייתי אז בהיריון ועם תינוק מתוק בן שנה, ובעלי היה מגויס אז במשך שבעה שבועות. אז לא היו טלפונים סלולריים, ולקח זמן רב עד שהתברר לי שהוא בריא ושלם, ואפילו נצפה סועד במסעדה.
איך ידעתי זאת? בבוקר אחד, מתיש במיוחד, הגיעה ממזכירות קיבוץ שעלבים שבו גרנו אז הודעה כתובה על שיחת טלפון שהתקבלה בשבילי. אז לא היו טלפונים בבתים. בהתרגשות פתחתי את הטופס בנוכחות שכנות מרוגשות לא פחות, והיה כתוב בו שחור על גבי לבן: "ד"ש מבעלך, פגשתי אותו במסעדה". שם מוסר ההודעה היה עלום. שמחתי על אות החיים וקצת התפלאתי. רק כאשר הוא חזר לחופשה הראשונה אחרי כמה שבועות, התברר לי שהיה בגולן ליד העיירה הדרוזית מַסְעָדֶה, עצר רכב אזרחי וביקש מהנהג להשאיר לי הודעה שהוא בגולן והכול בסדר.
עם הילדים בחדר הניתוח. פעם, בזמן מילואים, שובצה לי תורנות שבת בבית החולים. הצלחתי להשיג את הטלפון של המג"ד, וביקשתי ממנו דבר שלא העזתי לעשות ביום־יום: לשחרר את בעלי לשבת. במקרה המג"ד הזה שימש באזרחות כגינקולוג בכיר, ואמר לי שהוא לא מרחם עליי ושאף אחד לא הכריח אותי להיות גינקולוגית. שמחתי שלפחות הוא לא אמר שאף אחד לא הכריח אותי ללדת שישה ילדים.
אבל במלחמת המפרץ היה השיא. בערב הראשון למלחמה, עם האזעקה הראשונה, הייתי צריכה לפתוח את כל מסכות הגז ולהתאים לכל ילד מסכה, אחת עם מפוח, אחת עריסה לתינוקת. אבל ברוך ה' מישהו בישיבה דאג לקשר בחור לכל משפחה שבה הבעל היה במילואים, ובשעת הלחץ הגיע בחור חמד ועזר לי במבצע הזה. בלעדיו הייתי אבודה לגמרי. כמובן שהייתי צריכה להמשיך לעבוד כרגיל, שתי תורנויות בשבוע, כולל שבתות שלמות. לחלק מהתורנויות נאלצתי להביא את הילדים איתי, ובנות שירות טיפלו בהם כשאני הייתי בחדר לידה או בחדר ניתוח.
אז יש תומכות לחימה בעורף בשעת מלחמה, ויש נשות אברכים שגם הן תומכות לחימה רוחנית במהלך כל השנה. יש הרבה משימות שצריך לעסוק בהן, וכל אחד מוצא את השליחות המיוחדת שלו. וכולם חביבים לפני המקום.
מוורשה לחולות סיני. האגדה מספרת שבבית המדרש של גור בוורשה, אי שם בשנות השלושים של המאה העשרים, ישב הגבאי הראשי של הרבי הזקן, ה'אמרי אמת' זצ"ל, ועסק בארגון של בית המדרש לאחר הטיש הגדול שהתקיים יום קודם לכן. עמו היה סגנו. לפתע סח הגבאי הראשי לפי תומו לחברו: "תגיד לי, את מי הקב"ה הכי אוהב בעולם?" והלה השיב: "ברור, את עם ישראל". והוא המשיך בשאלות: "ובתוך הקבוצות שיש בעם ישראל, מי הקבוצה הכי חשובה בעיני ה'?" הלה השיב: "חסידות גור כמובן". הגבאי המשיך: "ומי עכשיו דואג לבית המדרש המרכזי של חסידות גור ומטפל בו?" והשני השיב: "שנינו". סיכם הגבאי הראשי: "אם כן, עכשיו שנינו האנשים הכי חשובים בכל העולם כולו", והלה נענע לו בראשו…
את הסיפור הזה סיפר הרב עמיטל זצ"ל לחברו הרב מאיר שלזינגר שליט"א, אז ראש ישיבת שעלבים, כאשר שניהם נסעו יחד במרחבי סיני שלאחר מלחמת יום הכיפורים, כדי לחזק את תלמידיהם שהיו מפוזרים ביחידות שונות לאחר שוך הקרבות. אמר הרב עמיטל לרב שלזינגר: "את מי הכי אוהב הקב"ה בעולם?" השיב הרב שלזינגר: "את עם ישראל כמובן". המשיך הרב עמיטל ושאל: "ובתוך עם ישראל את מי אוהב ה' עכשיו ביותר?" השיב הרב שלזינגר: "את תלמידינו חיילי ההסדר, שכעת מוסרים נפשם על עם ישראל וארץ ישראל". "ומה אנו עושים עכשיו?" הוסיף הרב עמיטל. "נוסעים לבקר אותם ולעודד אותם", ענה הרב שלזינגר, שקצת היה מופתע מהשאלות הללו. "אם כן", סיכם הרב עמיטל, "אנחנו עכשיו האנשים החשובים ביותר בעולם"…
ללמוד מהגוי האוסטרלי. וזה נכון לא רק בבית המדרש הישן של גור ולא רק בחולות סיני בחורף תשל"ד. זה נכון בכל מקום ובכל זמן. כשאיש יהודי עושה את המשימה שלו כראוי, כשמעשיו לשם שמיים – ה' איתו ושכינתו סוככת עליו, ובכל אשר יעשה יצליח. צאו וראו, בורא העולם לא שבע נחת מבני האנוש שהשחיתו את דרכם, והחליט להשמיד את היקום כולו. ורק בשביל אדם אחד – נח, איש צדיק שמצא חן בעיניו – החליט ה' לקיים את העולם ולהשאיר לו שארית שתקים את העולם כולו מחדש לאחר המבול.
כמה אחריות יש לכל אחד ואחד בהטיית כף המאזניים. בכל מחשבה טובה, מעשה טוב, מילה טובה, תפילה מכל הלב, ועל אחת כמה וכמה במעשים הגדולים: בלימוד תורה של בחורי הישיבה בעת הזאת, במסירות הנפש של חיילי צה"ל ואנשי הביטחון וההצלה, במעשים הגדולים של אזרחים מהמניין – שהם תומכי לחימה בכל מובן – אם זה באספקה של אוכל, ביגוד, חפצי קדושה ועוד לחיילים, עד שהמחסנים עולים על גדותיהם. אם זה ניחום אבלים או דאגה למפונים בבתי המלון ולפצועים ולמשפחות החללים והנעדרים, בתפילות, באמירת תהילים, בעצרות תשובה, בשיעורים פרונטליים או בזום. בשפיכת אלומת אור ענקית של חסד ואמת על כל העולם כולו.
הנה לכם דבריו של רוס קמרון, איש תקשורת אוסטרלי ידוע: "איפה שלא תהיו בעולם, אם יש לכם שכן יהודי, ברכו אותו. כשאתה רואה יהודי הולך ברחוב, אתה צריך להכיר בו כצאצא של דוד המלך ולומר: הסיפור היהודי הוא סיפור ההישרדות הנפלא ביותר שאי פעם נכתב". דברים מרגשים של גוי אוסטרלי חכם.