ד"ר כתר

האבחון: מהרת בשלב מתקדם. אני נכנסת לחדר בצעדים מהירים. "שבי נא", אומרת לי הרופאה שיושבת מולי. הטון שלה אסרטיבי. הרופאה הזאת מוזרה משהו. איזה כיסוי ראש מיוחד. הכתר הזה מגוחך. טוב, לא נתווכח על סטייל.

"תראי, גברתי הנאווה", היא פותחת בלי היסוס ונועצת בי עיניים דוקרניות. "צר לי להודיע לך, אבל מצבך חמור ביותר. עברתי על הרשומות הרפואיות שלך וחשכו עיניי". דפיקות הלב שלי מחרישות את אוזניי. "רגע, דוקטור, מה יש לי?" אני נושמת מהר. היא מודדת לי נשימות. "התחילי לנשום לאט לאט". הדופק החפוז מקבל תגובה דומה. "סגרי את עינייך. הרפי את סנטרך ואת כתפייך. לא תוכלי להמשיך כך". מה רוצה ממני הדוקטור חמורת הסבר והמזג? ובכלל, לא ממש נעים להיות בצד הזה של המתרס ולקבל בשורות איוב על התיק הרפואי הלא פוטוגני שלי.

"ובכן, גברת חנה, את סובלת בצורה חמורה וכמעט חשוכת מרפא ממחלת המהֶרֶת. הייתי מדרגת את שלב המחלה כמתקדם – שלב 4, לא רחוק משלב 5 הסופני. התסמין הברור ביותר למחלה הזאת הוא הדחף ההזוי שלך לנצל כל שנייה פנויה ביום באופן יעיל. זה גורם לך להצפה בכל פעם שאת חושבת על כל הדברים שאת עוד צריכה להספיק לעשות. לא, אל תפרטי לי. הכול נמצא ברשומות. רשימה כזאת לא ראיתי מימיי. אם יש פקק תנועה שלא ציפית לו בדרכך הביתה מהמרפאה – את תחשבי מיד על כל הדברים שיכולת לעשות בזמן המיותר שאזל. הלחץ מקשה עלייך להתרכז במה שאת עושה, וכך את הכול את עושה בערך. את חושבת על סופה של המטלה לפני שבכלל התחלת לבצע אותה, ובראש את כבר מבשלת את המשימה הבאה. זה מעלה את לחץ הדם, בואי נמדוד".

פניה המאפירות של הדוקטור מספיקות כדי לבשר שיש לי בעיה בלחץ הדם. והיא ממשיכה: "המחלה הזאת גם גורמת לך להזניח דברים החשובים לבריאותך, כמו שתייה מספקת, אכילת מזון בריא, ביצוע פעילות גופנית, ובעיקר – שינה. תוכלי להיות הרבה יותר יעילה אם לא תרגישי שאת נמצאת בתחרות נגד הזמן. האטי את הקצב. הרפי כבר".

המרשם: לנשום, להירגע, להיות. הדוקטור מושיטה לי מרשם ליציאה הדרגתית מהסינדרום החמור שממנו אני סובלת כבר שנים:

1. צאי להליכה במרחבי היישוב שבו את מתגוררת. גמעי את הירוק, את האוויר הצח, למעלה מן השמש ומן הקורונה. זה ישפר את בריאותך ויפחית את תחושת הלחץ. כשתחזרי, תראי כמה אנרגיה ויצירתיות יהיו בך.

2. למדי טכניקות חשיבה המאפשרות לך להיות ב־BEING במקום ב־DOING. למשל: מיינדפולנס, מדיטציה, תרגילי נשימה, קשיבות. אני מבקשת ממך לתרגל את זה. להתרכז ברגע הנוכחי ולא לחשוב על מה שיקרה תכף, ולא על מה שפספסת כי בזבזת זמן על שהייה. צעדי בצעדים איטיים, למדי לנהוג בנחת במקום כמו נהגת שודים, תיהני מהנוף המדהים סביב כביש 1, כשיופייה של ירושלים ההולכת ונבנית פרוס מול עינייך כשאת בדרך לעבודה. גשי לכתיבה כשכוס קפה מלווה את מילותייך. שבי על כל שטח הכיסא, ולא בקצה המושב עם תיק רכוס על השכם ומעיל חצי מכופתר. התבונני בכל מילה, על תכונותיה ועל פניה הרבות, ועל המקלדת שמבקשת קצת חמלה. כך גם תמנעי מהקוראים את שגיאות הזכר ונקבה והכתיב שמופיעות אצלך תדיר.

3. טפלי בצרכים החשובים של הגוף שלך – מים, מזון בריא, שינה ערבה ופעילות גופנית, כדי לעמוד בקצב שקבעת לעצמך. אומנם שנות ההתמחות הארוכות גזלו ממך את הצרכים הבסיסיים של משולש מאסלו – קרי ימים בלי שינה, בלי ארוחות מסודרות, בלי מקלחת, בלי שיחת טלפון הביתה. אז לא היו פלאפונים, אני כבר מכירה את המנטרה שלך, אבל עברו כבר שנים רבות. אין לך תירוצים כעת.

4. יש גם צורך אחד שקשור לנפש שלך, והוא רוגע. עלייך למצוא זמן במהלך היום שבו תוכלי להירגע בלי לעשות שום דבר שאת חייבת, אלא רק משהו שאת פשוט רוצה. להוציא מהלקסיקון את המילה צריכה ובמקומה להכניס את המילה רוצה. זה ידרוש ממך רק עשר דקות. לשבת עם ספר טוב, או שחנוש בזום עם הנכדה. הרימי טלפון לחברה שלא דיברת איתה שנים, החיים כל כך קצרים. או לכי לנגן בפסנתר, למרות שכבר שכחת מאיזה כיוון מסתכלים על התווים.

5. למדי לזהות מתי את מגזימה ועוברת את הגבולות שלך. כשאת מסכימה לקבל על עצמך יותר תחומי אחריות ממה שאת מסוגלת – את תרגישי חוסר סיפוק, ומד הלחץ שלך יעלה. מותר לך לבקש עזרה מאחרים אם צריך.

היא מסכמת בנחרצות, מרימה עיניים דוקרניות והכתר שלה עומד ליפול. "לחיצה על כפתור ה'עצור' בחייך היא קריטית, ואני יודעת כמה זה לא קל בשבילך, במיוחד כשיש לך כל כך הרבה תוכניות. אבל אם תקבלי את עצתי המקצועית, תראי איך תצליחי להשלים את הכול, ותעשי זאת עם תחושה הרבה יותר טובה ובהצלחה רבה יותר".

היא חותמת בחתימה שחור על גבי לבן ובתוספת קשקוש משלה, ומצווה: "קחי את המרשם, ואל תחזרי אליי לפני ששהית לפחות שנה במצב הזה". על החתום: פרופ' כתר אמריטוס.

שנת השבתון נגמרת. אז פורים בפתח, ואיך נחגוג את השנה השנייה למלוך המלכה עם הכתר הדוקרני? פרסום הנס סטייל קורונה. מי זוכר את פורים תש"פ, כשהקורונה עוד לא הרימה את ראשה, כשהיא עוד לא גילתה את פניה האמיתיות? היו מבודדים שזכו להקראת מגילה מחוץ לדלת חדרם או דירתם. היו קריאות מגילה קהילתיות משותפות בזום. והיו משפחות שלמות בבידוד שזכו לקריאת מגילה משפחתית סביב לשולחן המכוסה במפה לבנה. זו הייתה רק ההתחלה. והנה, אנחנו נמצאים ממש בסוף. שנת השבתון שלי מגיעה לקיצה. שמעת, דוקטור כתר אמריטוס?

פורסם בערוץ 7