דכאון אחרי לידה

שעת לילה מאוחרת. דממה בבית. כולם ישנים. התינוק נרדם מזמן. היא מנסה מזה שעתיים להירדם, אך במקום זה היא מתהפכת במיטתה מצד לצד, ולא מוצאת מנוח לנפשה. היא לובשת חלוק, יוצאת מהחדר, ומסתובבת כסהרורית בסלון ביתה. היא כל כך עצובה. כל כך הרבה זמן חיכתה ללידה הזו, כמה התפללה, כמה השתדלה, כמה ייחלה לרגע הגדול הזה – וכשהוא הגיע לפתע כאילו יבשו מעיינות השמחה, ואפילו חיוך קל לא זוכה לעלות על דל שפתיה… היא לא מצליחה לגייס כוחות לסדר את הבית. אין לה כל רצון להתלבש יפה, אפילו הבגד החדש שאמה קנתה לה לברית נשאר זנוח בארון הבגדים. התיאבון שלה נעלם לגמרי, בניגוד לחופשת הלידה הקודמת שבה היתה צריכה לעצור את עצמה לא לגמור את כל המקרר… היא מכריחה את עצמה לטעום מהאוכל הטעים שהכינו שכנותיה הטובות – אך חוש הטעם שלה רדום לגמרי, והיא לא מסוגלת לגמור יותר מכמה נגיסות. היא מסתכלת על התמונות באלבום היפה שסידרה לה אחותה הקטנה לאחר הלידה וברית המילה, ושמה לב שבשום תמונה היא לא מחייכת. גם התינוק שהיא מחזיקה בידיה לא מצליח לעורר בה תחושות אמהיות של התרגשות, התלהבות, התרוממות הנפש. היא לא מרגישה כל חיבור נפשי אליו, והאמת היא שהיא לא כל כך אוהבת אותו. הוא מטרד – הוא בוכה הרבה, לא נותן לה לישון ביום ובלילה, מחליק לה בין הידיים באמבטיה. כמה זה שונה מהלידה הקודמת! כשבעלה בעבודה והיא נשארת לבדה עם התינוק, אז הכי קשה לה. היא מרגישה חסרת ביטחון ומלאת חרדה, היא חשה שבהיעדרו יקרה משהו נורא לה או לתינוק. בעלה דווקא משתדל להבין אותה. הוא מנחם אותה, מנסה לעורר בה חיוך, מסדר בעצמו, בחזרתו מהעבודה, את אי-הסדר בסלון ובחדרים ואת ערמות הכביסה שנערמו בבית, מכין בעצמו ארוחת ערב, ולא מתלונן. אבל נדמה לה כי לאחרונה נגמרו גם לו המצברים. הוא נראה עצוב, לעיתים כועס, לעיתים הוא פשוט חסר אונים…

הבת בת השלוש בכלל לא מבינה מה קרה לאמה הסבלנית, החייכנית, הרגועה. נדמה לה שהיא קולטת שמשהו לא בסדר, היא אפילו מנסה להתרחק ממנה. היא מקנאה בתינוק, אבל גם לו הרי אמא נותנת רק תשומת לב מינימלית… הבת כבר לא רצה אל אמא כשהיא חוזרת מהגן, כמו שהיה תמיד לפני הלידה. רק שלושה שבועות עברו מאז, אבל נראה כאילו עברו שנים. היא כבר לא היא, האמא האהובה, התוססת, החייכנית והנמרצת – היא אשה אחרת…

בחודשי הציפיה ללידה, עם העלייה ברמת ההורמונים, חשות נשים רבות הרגשה של שגשוג ופריחה; אחרי הלידה, עם הנפילה הדראסטית ברמת ההורמונים, עלול מצב הרוח של היולדת לנוע בין דכדוך קל לבין משהו הקרוב לדיכאון. דיכדוך קל פוקד עד 85 אחוז מהנשים בעשרה הימים הראשונים שלאחר הלידה. האשה נוטה לבכות בקלות בימים אלו. גם אני, לאחר הלידות של בני הזכרים, כשהתחילו הסימנים המבשרים על דמעות קרבות, הייתי מסכמת עם בעלי היקר והמסכן שנדחה את הדיונים הקשורים לארגון הברית עד יעבור זעם… [איזה כיף כשנולדת בת!]. אולם דיכדוך זה נוטה לחלוף במהרה.

לעומת זאת כעשרה עד חמישה עשר אחוז מהיולדות תסבולנה מדיכאון קל שלאחר הלידה, שעלול להתבטא במצב רוח ירוד, בירידה בתיאבון, בהפרעות בהירדמות וביקיצה מוקדמת [ללא קשר לשעות ההנקה], בהרגשת חוסר הנאה מכל הדברים שבדרך כלל מביאים הנאה לאשה, בירידה בתיפקוד הכללי, בפיזור, ועוד. אצל אחת מאלף יולדות בערך (עשירית האחוז) מתפתח דיכאון פסיכוטי שדורש טיפול תרופתי, ולעיתים אף אישפוז למשך תקופה מסויימת.

לאשה הסובלת ממתח נפשי בתקופה שלפני הלידה סיכון מוגבר ללקות בדיכאון אחריה; וכן אשה שסבלה בעבר מדיכאון שלאחר לידה, נמצאת בקבוצת סיכון ללקות בדיכאון בלידתה הבאה. גורמים מסייעים להתפתחות הדיכאון הם: עייפות יתר, חסר במערכת תמיכה זוגית או חברתית, לידה טראומטית, לידת פג או ילוד בעל מום, ועוד. כשאחד מהגורמים הנ"ל פוגשים נפש רגישה במיוחד, מתבשל הדיכאון.

ממחקרים מסתמן כי יתכן שעצבות, דכדוך, ועצבנות בתקופת ההריון, הקשורים להפרשת הורמונים שונים במח האם כגון אנדורפינים, קורטיזול וסרוטונין, משפיעים על התפתחותו הרגשית והשכלית של העובר. ניצפו יותר הפרעות קשב וריכוז בילדים לאמהות הסובלות מחרדה במהלך ההריון. דרך אגב, זו סיבה נוספת להסתייג מהמנהג החדש-יחסית הדורש לבצע בדיקות סקר אינסופיות ומיותרות לאיבחון מומים עובריים גופניים – המתח והלחץ שבדיקות אלו גורמות עלולים להיות אחראים להיווצרות מומים התנהגותיים וקוגניטיביים עתידיים בעובר, ומי יודע מה עדיף… כך בתקופת משכב הלידה, חרדות ועצבות, המתבטאים לעיתים גם ב'שפת הגוף' של האם המתוחה ובמסרים בלתי מילוליים, עלולים לפגוע בשלוותו של התינוק, ואף להשפיע על ייצור החלב וזמינותו לתינוק. מחקרים אומרים שפניה המחייכות של האם משפיעות לטובה על התפתחות רגשית חיובית אצל התינוק, ואילו 'פני מסכה' עצובות מסוכנות ליציבותו הנפשית בעתיד.

מה ניתן לעשות כדי למנוע, או לפחות למתן, התפתחות של דיכאון קל שלאחר הלידה?

ראשית – השינה חיונית לאשה היולדת והמניקה, וכל פגיעה במעגל השינה עלולה לשבש את הייצור התקין של חלב האם. ולכן בכל פורום אני מציעה להקים גמ"ח שינה לאם שיבוא במקום העזרה בארוחות, כמו עזרה בטיפול בילדים וכד' כדי שהיולדת תוכל לישון מעט יותר, כי מזון מוכן אפשר לרכוש במרכול היישובי, ולא כך המצב לגבי שינה. בנוסף, חשובים תמיכת הבעל והמשפחה הקרובה, וכן חשוב שהאשה תדבר על רגשותיה, שהיא תתלבש יפה, שתצא להיפגש עם חברות ולשמוע שיעורים וכד'.

התקופה שאחרי הלידה חייבת להיות תקופה של נחת ושל מנוחה, ולא כעין תקופה של 'אחרי החגים' שאליה נדחו מטלות רבות ושונות שהגיע זמנן. פעילות גופנית, יוגה, דמיון מודרך, ואף סדנאות הצחוק הפורחות היום, הן שיטות שמנתבות את כוחות הנפש והחשיבה לכיוונים חיוביים, ובזה חשיבותן.

ברוב רובם של המקרים חולפים הדכדוך, העצבות או החרדות כלעומת שבאו, והאשה עולה שוב תוך זמן קצר על פסי השמחה והחיוניות; אך יש להדגיש כי במקרים קיצוניים, בהם קיים צורך להשתמש בתרופות, חשוב להיעזר בהן, כי אחרת עלולה הבעיה לתפוח לממדים גדולים יותר. התרופות נוגדות הדיכאון והחרדה ניתנות, כיום, לחלקים נרחבים מן האוכלוסייה. בניגוד לתדמית העממית שלהן, התרופות כמעט נטולות תופעות לוואי, וניתן ליטול אותן גם בתקופות של הריון והנקה.

הלידה היום מסוכנת הרבה פחות מפעם, תמותת התינוק ב"ה כמעט אפסית, רוב הילדים גם בריאים ב"ה ואינם במצב סכנה. הפוקוס צריך לעבור ליולדת, לשלומה, לבריאותה הגופנית והרוחנית, לשמחת החיים שלה, וכשפני האם מאירות – גם הבעל והילדים מפיקים אור נעים…