דילמות בחלוק לבן

דילמות של חיים ומוות. זה לא בגלל השבועה, זאת בחירה מודעת. הם בחרו להיכנס למרחב הכאב והמתח ולהעניק מזור לאחרים. לכל רופא הייתה אלטרנטיבה נוחה יותר, מכניסה יותר ורגועה יותר. מי שמתקבל לבית הספר לרפואה הוא ברוך אופציות. אבל הם בחרו להיות במקום של נתינה אינסופית. איפה ישנם עוד אנשים שיתמסרו למרחב רווי מתח, אחריות, דינמיות ורגישות במשך ארבעים שעות רצופות, בלי ארוחה מסודרת, בלי מקלחת, בלי לעצום עין, ועוד יישאר להם כוח לחייך לפציינט טרוד וכאוב למחרת? אבל יש דילמות, והן רבות.

בקיץ תשע"ד עשרות אסירים ערבים שובתי רעב שמצבם החמיר אושפזו בבתי חולים שונים בארץ. המדינה ביקשה למנוע את מותם על ידי הזנתם בכפייה תוך השגחה רפואית, אך הרופאים סירבו לשתף פעולה. לאחר שיח רב-מקצועי בקרב כל הגורמים האמונים על הטיפול הרפואי בשובתי הרעב, הושגו הסכמות לפיהן הרופאים מכבדים את רצונם החופשי של שובתי הרעב כבני אדם, ובהתאם לכך הזנה בכפייה אסורה. לפי עמדת ההסתדרות הרפואית הישראלית האכלה בכפייה משמעה עינויים, ולכן אסור לרופא להזין שובת רעב בניגוד לרצונו. נוסף על כך, הזנה בכפייה אומנם מצילה חיים אך אינה נעדרת סיכונים, והרופא נדרש להתמודד עם המתח שבין עיקרון קדושת החיים ובין החובה לכבד את האוטונומיה של המטופל על גופו. לרופא נותר רק לסייע ככל יכולתו לשובת הרעב להישאר בחיים – בין אם ימשיך בשביתת הרעב ובין אם יחדל ממנה, הכול בהתאם לרצונו החופשי.

אגב, בניגוד למה שהתרחש במדינות אחרות, כולל מדינות מפותחות ומתורבתות כמו אנגליה, צרפת ועוד, בישראל עד כה לא נפטר אף אסיר במהלך שביתת רעב. מכאן שלעיתים קרובות הנשק הציבורי של שביתת הרעב הועיל לאסירים לפחות במידה מסוימת, אחרת הם לא היו מפסיקים את שביתתם. אפשר להתווכח אם אכן ראוי שהאוטונומיה של האסיר תתיר לו גם להתאבד, ותמנע ממי שרוצה ויכול להצילו מלנקוף אצבע כדי למנוע את מיתתו. ההחלטה הזאת היא רק אחת מדילמות רבות בעולם הרפואי, והדעה השלטת היא שהאוטונומיה של החולה גוברת על חובתנו למנוע את מותו.

נס בן 99. ויש צדדים עוד פחות נעימים במקצוע.

החדר האפל בקומת המרתף של בית הספר לרפואה רחש סטודנטים חרוצים ונלהבים. היה זה לפני עידן המחשב, ובחדר הזה הייתה הזדמנות ייחודית לחוות באופן מוחשי את פלאי הבריאה שבגוף האדם. לא היה עדיין אטלס על שם גריי במרחק של מגע אצבע במקלדת, היה רק האטלס האפור עב הכרס. הייתי שואלת אותו מהספרייה לערב אחד בלבד. היינו אברכים דלפונים, כך שהאפשרות של רכישת הספר הייתה בגדר חלום רחוק.

והנה, ריח פורמאלדהיד אופף את החדר, ושישה סטודנטים מתקבצים סביב הגופה שנתרמה למדע והולכת ומתבתרת לפניהם. לשמחתי, אותי השאירו מחוץ למעגל הפעיל, ביחד עם עוד חברה שומרת מצוות. צפינו בנעשה מאחורי גבם של הסטודנטים הפעילים וכך למדנו אנטומיה. מזל שכך. הרי רבותיי פסקו לי שלא להשתתף באופן פעיל בנתיחת הגופה, אלא להיות רק שותפה זוטרה. החוויה הייתה לא נעימה בכלל, ושנתי נדדה תכופות כאשר לתוך הכרית נרקמו בחלומי חלקי איברים.

אך לפעמים יש דברים מרגשים במיוחד, גם במקצוע זה. כך היה בנתיחה שעשו סטודנטים אמריקנים באישה בת 99, שנפטרה מתוך בריאות שלמה ותרמה את גופה למדע. מול האטלס הפתוח ניסו הסטודנטים לבצע התאמות בין התמונה שבספר ובין הגופה המנותחת. והנה, נמצא שהאיברים הפנימיים של התורמת, כמו הכבד והקיבה, היו ממוקמים הפוך מהרגיל – כלומר בתמונת ראי. למצב הזה קוראים חילפוּת איברים. זוהי הפרעה מולדת נדירה במיוחד, שבדרך כלל לא מאפשרת חיים לאורך זמן. לך תספר את זה למשפחת האישה שנפטרה בגיל 99. כל זה מראה שבעולמו של הקב"ה, הכול אפשרי.

אהבה מלב מודפס? ההתפתחויות הטכנולוגיות אכן מראות שהכול אפשרי, ואפשר גם לרקום איברים ולא רק לבתר אותם. למשל, קצרה הדרך עד להשתלת לב מודפס במדפסת תלת מימד. באוניברסיטת תל אביב הצליחו מדענים להדפיס לב. גודלו כ-2.5 סנטימטרים, כגודל ליבה של ארנבת. תהליך ההדפסה נמשך כשלוש וחצי שעות, ובמסגרת המחקר הודפסו עשרות לבבות. כמובן שלא מדובר במדפסת דיו, אלא במדפסת של חומרים שבנקודת הקצה שלה מדפיסה, או ליתר דיוק מייצרת, בדיוק מה שהוזמן במחשב. וכך התכנון ופקודת ההדפסה יוצאים מן המחשב אל המדפסת, ובתוך זמן קצר לב מלאכותי אמיתי מוכן להשתלה בגוף הארנבת, ובקרוב גם באדם.

אבל האם הלב המודפס יוכל להכיל את רגשותיו של האחר? האם הוא ילחש את שפת האהבים? האם יוכל להכריז אל מול הכאב שהוא פוגש "עמו אנוכי בצרה"? האם יש תחליף לרקמה האנושית הפועמת ברגש עמוק?

בלגן מציל חיים. על אף לילות לבנים של רקימת איברים מבותרים, הקושי הגדול של ההתמחות היה האנדרלמוסיה הכללית שהיא הביאה בכנפיה. סדר היום העמוס, לילות בלי שינה, אמא שמגיעה הביתה אחרי 40 שעות על הרגליים, שקועה בתוך ערפילי שעת הדמדומים שאינה יום ואינה לילה.

למדנו בדרך הקשה להסתגל לסדרי יום מבולגנים לגמרי. חשבתי לתומי שהדבר גרם נזק רב ליושבי ביתי. והנה מתברר שסדר יום מבולגן הוא דווקא טוב לבריאות. לאחרונה יצא לאור הספר 'A Perfect Mess: The Hidden Benefits of Disorder', (בלגן מושלם – התועלות הנסתרות של אי-הסדר) של שני מחברים אמריקנים (יהודים כמובן), פרידמן ואברהמסון. הספר עוסק בצדדים המועילים של הבלגן, ובמערכות ובאנשים שרתמו את הבלגן לתועלתם.

בספר מתארים המחברים את תכונותיו של הבלגן במונחים חיוביים. הם מביאים לדוגמה את המושל ארנולד שוורצנגר, שבין השאר ממליץ לעולם לא לקבוע לוח זמנים יומי. המחברים בוחנים את העלות הגבוהה של השמירה על הארגון והסדר, ותוהים אם טוב לדחוס פעילויות רבות ביום אחד. הם שואלים שאלת תם: לפי אילו סטנדרטים נחשבים מי שדוחים משימות ליעילים פחות מאלה שיודעים לארגן היטב את זמנם?

הם כנראה צודקים. הלכלוך והבלגן במעבדה של אלכסנדר פלמינג הם שהובילו לגילוי הפניצילין בזכות עובש שגדל בצלוחית פטרי שנשכחה על שולחנו. וכמה חיים ניצלו בזכות הבלגן הזה.