בפרשתנו אנחנו לומדים על הזדמנות שניה, שאסור להתייאש. התורה מלמדת שיש סיכוי ל 'מועד ב', ואדם יכול להתחרט. הקב"ה משנה את הכללים -שלושים יום בדיוק לאחר הפסח, ניתן להגיע ולהקריב תחליף מכובד וראוי, ולאוכלו על מצות ומרורים, ממש כמו קרבן הפסח ה'אמתי'. אם בחודש ניסן נמנע מהאדם להגיע לירושלים ולהקריב עם בני משפחתו את קורבן הפסח – הוא מוזמן לעשות זאת עתה בחודש אייר.
מי לא מעוניין בהזדמנות שנייה ? אמנם מצות פסח היא מצוה חשובה מאוד, אך לא ברור למה דווקא היא זכתה לאפשרות למועד תחליפי. הייתכן שמי שלא הספיק להניח תפילין ביום יניח בלילה, או מי שלא נטל לולב בסוכות יטול לולב בט"ו חשון? אלא שכנראה שלאנשים שבאותו הדור היתה זכות מיוחדת. הם עסקו בדבר מצוה – בנשיאת ארונו של יוסף בדרכו לקבורה בארץ ישראל. הפנייה אל ה' 'למה ניגרע?' בקעה את כל שערי השמים ובזכותם 'ירדה' כביכול הלכה חדשה מהשמיים. יש כאן תופעה יחידאית בתורה.
אבל יש לזכור כי ההזדמנות השנייה, גם כשהיא קיימת, פחות 'נוצצת' מהראשונה. הפסח הזה מנותק מחג המצות, הוא כבר לא 'הסיפור האמתי'. כך גם פעמים בחיים . יש וכאשר קיימת אפשרות לתקן היא כבר לא מבריקה ו'חלקה' כמו הדבר המקורי, וגם את זה צריך לקחת בחשבון….
הרעיה בשיר השירים בוכה על כך שהיא פספסה את ההזדמנות, 'קמתי אני לפתוח לדודי – ודודי חמק עבר', והפספוס הזה רודף אחריה בכל החלק השני של המגילה הנפלאה הזו. לבסוף היא מצליחה לקבל הזדמנות שניה ולהתחבר שוב לדוד שמחכה לה למרות הכל. וכך גם בסוגית הסוטה, שמקבלת 'הזדמנות שניה' לחזור ולשקם את הקן הרעוע. גם כשכלו כל הקיצים- אסור להתייאש. אולי בכל זאת קיימת הזדמנות שנייה, שאותה ממש אסור לפספס.