ברוך שלא עשני שפחה

סיפורו של שפחה הוא לא סיפור פשוט. הוא בכלל לא סיפור. הוא יותר הסיפור של נשים כמו בסרט מרי פופינס, עליו גדלתי בילדותי.

האימא חוזרת מהפגנה לזכויות נשים והיא כל כך עסוקה בפעילות הציבורית שלה, שהיא הולכת לחפש אומנת לילדיה.

זאת ה'עבדות' של האישה המודרנית, שבוחרת ומתעדפת עיסוקים שמרחיקים אותה מחיק משפחתה. האם היא אכן מונחת על מקומה? ברוך שלא עשנו שפחה.

בפרשת אמור בולט היחס העדין והמכבד לאשה היהודית. כשמדובר על האנשים שהכהן נטמא עליהם. 'שארו הקרוב אליו'. לכאורה הפסוק יכול לכוון לקרובי המשפחה סגוליים, קרובים מאותם השורשים ומאותו הגזע, הם מוכרים מבטן ומלידה, והם 'אמו ואביו ובנו ובתו ואחיו ואחותו'. אבל הרמז כאן עמוק הרבה יותר – מי הוא הקרוב ביותר לאדם אם לא אשתו? לפי חז"ל, 'שארו הקרוב אליו' כוונתו לאשה, שהיא אחד משבעה הקרובים שגם כהן מצווה להיטמא עליהם במותם, למרות שאין קרבת דם ביניהם אבל היא חשובה לו.

בפרשיות המועדים גם בולטת המרכזיות של האישה. אישה אמנם היתה פטורה מדין עלייה לרגל, אבל זו הייתה מצוה חביבה שרבות מן הנשים קיימו אותה במסירות נפש. חנה, אמו של שמואל, עלתה שנה בשנה לרגל לפני שהוא נולד, ואחרי שנולד נשאר בבית 'עד גמלה אותו.' ואז העלתה אותו בשיר ומחולות וקרבנות מיוחדים, וגם הפקידה אותו אצל עלי בבית ה' כמו שנדרה.

האישה העולה לרגל 'אינה מצווה ועושה', אך העלייה שלה עם המשפחה משדרגת את כל המעמד למשהו אחר לגמרי, למשהו משפחתי וחגיגי. רק כך, כשראש החמולה מצטרפת לחגיגה, אפשר באמת לחגוג.. ובל נשכח את המצווה המוטלת על האיש לרכוש לאשתו תכשיט או בגד משמחי לב לכבוד הרגל.

הבית היהודי אינו מלא בלי ההתייחסות הראויה לאשה גם בימי שמחה וגם בימי אבל. בשני המקרים האלו האישה 'הקלאסית' שניצבת 'בירכתי' הבית ומשם 'צופיה הליכות ביתה' היא למעשה מרכז הבית, עקרת הבית, וההתייחסות גם ההלכתית וגם הרגשית היא בהתאם. זאת הפמיניזם היהודית האותנטית. התורה מאפשרת לאישה היהודייה להיות מונחת על מקומה. זה לא סיפורה של שפחה. זה סיפורה של בת מלך.