בקרוביי אקדש

במשך שנים, סעדנו סעודות שבת בחדר האוכל של ישיבת שעלבים, כשבעלי היה ר”מ בישיבה. בטקס נטילת הידיים של הבחורים, היה נהוג להמתין לכוהנים שייטלו, ורק אחר כך ניגשו שאר התלמידים. זה הרשים אותי מאד. אלו הסממנים שיש לנו היום, כשאין בית מקדש, למעמד הכהונה.

אחרי מות קורח ועדתו, חוזר ה’ ומצווה על הלוויים לשמור על המשכן. השמירה היא אחד משני התפקידים ה”רשמיים” של הלוויים –הם שוערים [שומרים בשער] וגם משוררים. אבל ביסוד – התפקיד העיקרי של כל שבט לוי הוא להורות תורה לבני ישראל ולהיות הסמן הרוחני הגבוה שעל פיו אמורים בני ישראל להתיישר. לשמירה של הלוויים תפקידים רבים, גם לצורך וגם לכבוד, אבל אין ספק שבמידה מסוימת הם גם שומרים על הכוהנים. בעבודת בית המקדש עלולות לקרות תקלות, מסוג התקלה הגדולה שקרתה לנדב ואביהוא. הם החליטו לשנות מציוויו של משה רבנו ולהקריב קטורת עם אש חול כאשר האש הקדושה בוששה לרדת מהשמיים. כוונתם הייתה רצויה, אבל מעשיהם – ממש לא.

ועונשם היה שאותה אש קדושה שלבסוף ירדה, “אכלה” אותם כאשר הם היו ממש באמצע פעולת הקטורת בתוך הקודש. ללמדך, שעבודת הכוהנים מאוד מסוכנת, כי בחוסר תשומת לב הם עלולים לשאת בעונש חמור מאוד, הרי הם משחקים באש, תרתי משמע. בקרובי אקדש.

ממבט חיצוני נראה שהכוהנים מרוויחים מעבודתם לא מעט, מתנות כהונה ומעמד מיוחד בעם ישראל. אבל במבט שני אפשר לראות עד כמה הכוהנים נדרשים להתאמץ כדי להיות טהורים, וכדי לשרת את עם ישראל כשליחיו בבית המקדש, וגם בתפקיד העיקרי שלהם כנושאי נס התורה בתוך עם ישראל. האחריות הזאת נושאת בתוכה גם מורכבות וגם סיכונים וניסיונות, אבל זאת גם זכות גדולה. שנזכה במהרה לראות כוהנים בעבודתם ולוויים בשירי נגינתם.