בבידוד, אבל לא לבד

מחליפים את רומא בנתניה.

יש אומרים שבשנת תש"פ התחפושת הפופולרית ביותר בפורים הייתה תחפושת של רופא. וכך, ברוח אווירת ה"ונהפוך הוא", החלטתי אני להתחפש למלכת המחלות – וירוס הקורונה. איזה תענוג היה לעיין בדפי פרשת השבוע כשמודעות ענק על פסח בירושלים ובנתניה החליפו את ליל הסדר ברומא ובמצרים. אבל אל תתרחקו ממני. אני לא מידבקת. אני סובלת מחסך בחיבוקים מאז שפרצתי לאוויר העולם בתחפושתי החדשה. והבדידות הורסת.

בעלי תלה על דלת חדר הלימוד שלו פתק בזו הלשון: "אין כניסה, חדר בידוד". הוא שומר נגיעה. בתי אמרה שתשמח להצטרף אליי לבידוד ארוך טווח, אבל זאת עסקת חבילה – יצטרפו אלינו הנכד היונק וערימות המבחנים שממתינות לבדיקה, ושרשרת הטלפונים לכלות, לסטודנטיות, לתלמידות, להורי התלמידות, להורים של ילדי החממיות שהיא מנהלת ועוד. אולי תישארנה שניות בודדות ומבודדות, שבהן נוכל לשחנש.

הבדידות הורגת.

העולם המודרני סובל מבדידות. זהו אחד מגורמי התחלואה הגבוהים ביותר בעולם, כי בדידות גורמת לדיכאון ולהתנהגויות מסוכנות כמו עישון, צריכת אלכוהול וסמים, ואכילה לא אחראית שגוררת איתה עלייה במשקל ועלייה בלחץ הדם, מחלת לב ומחלות פסיכוסומטיות. בידוד ובדידות מעלים את הסיכון למחלת לב כלילית ואירועים מוחיים. כך נמצא בסקירה רפואית שכללה יותר מ-20 מאמרים שבחנו עשרות אלפי מקרים של אנשים שלקו במחלת לב כלילית ובאירועים מוחיים. בחולים מבודדים ובודדים נרשמה עלייה של 32 אחוזים בסיכון לאירועים מוחיים ולבביים. הקשר בין בדידות ובין מחלת לב כלילית היה דומה בהיקפו לגורמי סיכון פסיכוסוציאליים מוכרים, כמו חרדה ומתחים בעבודה.

כמה קשה להיות בודד. דיו וירטואלי רב נשפך על הנושא בקולמוס האלקטרוני ברשתות ובאתרים. בין אם מדובר ברווק או רווקה, גרוש או גרושה, אלמן או אלמנה, קשיש או קשישה. והמיחוש הכואב ביותר הוא החסך במגע. הבידוד ממגע. אותו בידוד שמזמינה הקורונה. אל תיגעו. אל תחבקו. אל תלטפו. שמרו מרחק. שמרו נגיעה.

שמירת מצוות עם כוכבית.

את הביטוי "שמירת נגיעה" אני לא מחבבת במיוחד. בלקסיקון שלי הביטוי המדויק יותר הוא שמירת מצוות. למה לאיסור הזה יש פרוטקציה, כאילו אפשר להיות שומר מצוות עם הערת כוכבית – "לא שומר נגיעה"? הרי כולנו נכשלים לפעמים – בלשון הרע, בהלבנת פנים, ובעוד איסורים שבין אדם לחברו, אבל אנחנו לא עושים מזה כותרת. אולם כשמדובר בנושאים של קדושה – פתאום יש יחס אחר.

הקושי בשמירת נגיעה הוא בעיקר תולדה של הרווקות המאוחרת, והוא משמעותי. אני פוגשת מדי יום זוגות שמבקשים עוד כמה ימים של חסד בטהרה, וכיף לעזור להם. ומולם – יש צעירים וצעירות שהבשלות הביולוגית שלהם ממש לא תואמת את המציאות החברתית וההלכתית, שמאלצת אותם להמתין, בלי אופק תחום, עד למציאת בן הזוג. הדבר כרוך כמובן בקשיים פיזיים ונפשיים ובתחושת החסך של חוויית חיים בסיסית וטבעית. לכן חשוב לדעתי להעביר לנוער עוד בצעירותו את המסר שהקמת משפחה היא משימת-על, ולהאדיר את החן והחסד של הקשר הזוגי והמשפחתי. ייתכן שאצל הבנים השירות בצה"ל מהווה חסם להקמת בתים בגיל צעיר. אני מרגישה שערכים של בית ומשפחה התחלפו בהודם של מדי זית ומילים כמו קצונה ופיקוד.

הלל דחבש מהיישוב נריה נפטר בחנוכה מסיבוך פתאומי של מחלת השפעת. הוא הדריך בתנועת אריאל. הלל זיהה שנושא שמירת הברית היא חוליה מרכזית בהתרופפות הרוחנית של חניכיו. הוא הקים מערך הדרכה שהתעתד להעביר בחנוכה, אך פתיל חייו נגדע בטרם עת. אביו מבקש להמשיך את הטיפול בנושא מהמקום שהלל הפסיק כדי שתהיינה שפתותיו דובבות בקבר. כך הוא הקים את עמותת 'בן שמונה עשרה לחופה' על שם הלל. העמותה מבקשת להקנות כלים מעשיים לבניית בית כדי להסיט את העיסוק מסור מרע לעשה טוב. וגם אם גיל 18 זה קצת מוקדם, הכיוון ברור.

הקורונה – שיעור בענווה.

לא הכול בידינו. אם יצור מיקרוסקופי מלכותי יכול לסובב את כולנו על אצבעו הקטנה, הוא בא ללמד אותנו ענווה. לעולם לא נדע מה יילד יום.

וכך לגבי בהלת הקורונה. כשמטופל מביע חשש מוגזם, מכל מיחוש שהוא, תפקידנו להכניס אותו לפרופורציות. המגיפות שפרצו לפני כמעט מאה שנה היו לפני עידן האנטיביוטיקה, החיסונים והידע הרפואי המדהים שקיים היום.

לפני כמאה וחמישים שנה חי בווינה ובבודפסט גינקולוג צעיר בשם זמלווייס, שגילה באופן אמפירי שקיים קשר הדוק בין רחיצת ידיים לפני הטיפול ביולדות ובין ירידה דרסטית בתמותה מזיהום סב-לידתי. דעתו נתקלה בזלזול של חבריו למקצוע, והדבר הוציא אותו מדעתו כפשוטו – הוא נפטר בגיל ארבעים במהלך אשפוז פסיכיאטרי. רק שנים אחר כך התוודע המדע לכך שקיימים חיידקים מחוללי מחלות, ושחיטוי הידיים בין חולה לחולה מציל חיים. ועל זה חייבים להקפיד. מי שנבחר להתבודד ולשוח עם ריבונו של עולם בחדר ייחוד אחד ומיוחד, חייב להקפיד על כך. פרט לכך, שום השתדלות כנראה לא תעזור. לכל חלקיק קורונה יש כתובת מדויקת. ובינינו – האשפוז בבית חולים עם הצפיפות הבלתי נסבלת והזקנה במסדרון מסוכן פי כמה וכמה.

לנוח בערסל האלוקי.

יום יום אני נתקלת בבהלה הזאת. היא הרבה יותר משתקת מהקורונה עצמה. המטופלת חוששת ליטול אנטיביוטיקה בהיריון שמא היא תפגע בעובר, אבל היא איננה מבינה שהזיהום שבגופה הוא שיסכן אותו אלף מונים. בדיקת העל-קול רומזת רמיזה חמקמקה והיא, בדמיונה הפרוע, כבר גוזרת לעצמה גזר דין של עובר פגוע שישכב באלי"ן כל ימי חייו. אנחנו לא יודעים מהן תוכניותיו של ריבונו של עולם. מזהירים אותנו מפני רעידות אדמה. האם יש דרך להתגונן מפניהן? לא. אז כדאי להרפות, להניח את הראש בערסל האלוקי ולצפות.

"מחר יהיה בהיר עד מעונן חלקית, עם אפשרות לגשמים מלווים בסערות". חזאי מזג האוויר משדרים תחזית יומית, שאיננה ניתנת לא לחיזוי ולא לשינוי. כך היא דרכה של גאולה – חושך ואור בערבוביה. ואין זה בידינו לשנות את התמונה. רק להסתכל עליה במשקפיים ורודים. מחר יהיה יום בהיר. אולי אתחפש בשנה הבאה לחזאי מזג אוויר. כך לא תשמרו ממני נגיעה.