ארבע בנות

הסירים קודחים… אדים עבים מסתלסלים מעלה, מעלה, שזורים בשרשרת לבנה, אפרפרה. הקדירות שרות שיר הלל. בליל ריחות מרקד בחלל החדר. השניצלים הערומים מחכים לישועה. תבלינים בשלל צבעים ניצבים בשורה מסודרת על השיש הבוהק. גם ירקות בשלל צבעים – ירוק, צהוב, כתום, אדום, חום, ארוכים, עגולים, צרים ורחבים, מונחים אחר כבוד בקערות צבעוניות ענקיות, מזמינות את הירקות הססגוניות להתכתב אתם.

ארבע נערות- כל אחת בפינה אחרת. מימינה- מיכאלה, משמאלה- גבריאלה, מלפניה- אוריאלה, מאחוריה- רפאלה, ועל ראשה- כובע טבחים רם קומה. 'אמאלה', אומרת מיכאלה הגדולה, צמות חומות ארוכות לה ועיני שקד מחייכות, נבונות, גומה שובבה מבצבצת על לחיה הוורודה, ושיניה הלבנות בוהקות. היא מלטפת ברוך את גבה של אמה, מנגבת את ידיה הרטובות על הסינר הוורוד שלה. 'אמא'לה שלנו- למה צריך להכין את כל קערת הסדר- כרפס שלובש עשרות צורות- גם אננס, גם סלרי, גם תות… כל זה באדיבותו של אבא'לה והרעיונות המקוריים שלו. כמה שעות אני אמורה לשחק מחבואים עם תולעים'?

'תגידי שיגעונות', זועקת גבריאלה, פניה הסמוקות מבעבעות, מפינת החדר השמאלית, שם היא חותכת תפוחי אדמה במרץ. 'אנחנו ממש מגלמות את דמות השפחה הישראלית במצרים. במקום שאצא לטיול במדבר יהודה עם דני,  אני שוברת את הגב בגלל כמה תפוחי אדמה עלובים'.

אוריאלה, עדינת הנפש, דומעת מקילוף הבצלים, לה עיני עגל ירוקות, גדולות. פונה לאימא בשאלה: 'אמאלה, למה באמת כל הבלגן הזה? אולי זה הפירוש של השיר 'עבדים היינו' באמת – ואנחנו השחקניות הראשיות בסיפור'?

רפאלה, נמוכת הקומה, עגלגלה, מתולתלת. היא מופקדת על הכלים, והיא שותקת. למה לה להתערב? היא כבר מכירה את הקשקושיאדה של שלושת אחיותיה הבכירות. היא תשחק את הראש הקטן.

אמא מתיישבת על השרפרף הגבוה האהוב עליה, מתבוננת כה וכה בבנותיה, ומבט חולמני בעיניה. היא רואה בעיני ראשה את סינדרלה… שנמצאת הרחק הרחק מפה, בהרי ההימליה. האם תגיע השנה לליל הסדר? אין ממנה קול ואין עונה… כמה היא מתגעגעת לילדה המתוקה שהיא היתה – שובבה כמו פרא, ידה בכל ויד כל בה, פילפלית מהסוג המשובח ביותר… ואז, בהפגנה – היא הגיעה לשם עם האולפנה – היא פגשה אותו… ומאז – חיי כולנו השתנו מהקצה עד הקצה….

'אמאלה', צועקת גבריאלה בקולה הרועם, ודופקת לה על הגב בחוסר סבלנות, 'את בכלל מקשיבה'? היא מתעצבנת, ומורידה את הסינר, שוטפת את ידיה, ועפה בטריקת דלת מהמטבח כשהיא מתריסה – 'מה אכפת לי מהעבודה הזו שלכן? זה ממש לא קשור אלי, את מ-ב-י-נ-ה'?

אוריאלה פורצת בבכי, מבוהלת, לא מבינה על מה המהומה….

מיכאלה באה לחבק אותה בחום, ושואלת שוב את אמא – 'נו, אמאלה, אולי באמת תסבירי לנו- למה כל הטורח הזה? האם זה חיוני? את לא מעדיפה שבנותייך תשקענה בלימודים, או בפעילות חסד, במקום להיקבר לילות כימים במטבח'?

רפאלה, שוב שותקת. יש לה דווקא שאלות, אך היא תשחק את זו שלא יודעת איך…

אמא מחליטה לקרוא לאבא, הרי הוא אחראי על ניהול הסדר – וצריך קצת סדר בפרלמנט הזה…