admin
היא נכנסת לחדרי, שדופה, רזה, חיוורת, שערותיה דלילות, צבועות, עור פניה יבש,
עיניה שבצבע שקד שקועות שקועות, ומבט נוגה ומפוחד בעיניה.
היא נראית בערך בת עשרים.
כתפיה שמוטות, בגדיה מרושלים ומקומטים.
היא מסתכלת עלי בעיניים כבויות. עצבות עמוקה בוקעת ממנה.
היא התגוררה במשך שנים בגוש קטיף.
שם, בנוף ילדותה, בין החולות הזהובים, השתובבה ושיחקה, בנתה בתי בובות וארמונות חול מפוארים, ושם חלמה חלומות…
ובחולות האהובים האלו השאירה את ציורי נפשה ועקבות, עקבות, עקבות…
מסלול חיים עשיר היה טבוע בחולות הגוש, עד שעקבות חייה נמחקו בן-רגע על ידי החיילים הקשוחים ההם,
לבושי השחורים, חמורי הסבר, חתומי הפנים, חסרי הבעות האנוש כלל…
היא תמיד היתה ילדה מאוד מסודרת, מוקפדת, בעלת שאיפות גדולות וציפיות גבוהות מעצמה ומסביבתה, תחרותית, לא מסתפקת בציונים מתחת למאת האחוזים. היא חדורת מוטיבציה להצליח, להתקדם, להשיג…
אבל רגשית – היא נוטה מאוד לתיסכול ולדיכאון, שברירית, חסרת ביטחון עצמי, בעלת הערכה עצמית מאוד נמוכה, חרדתית.
בקיצור, ילדה מסכנה…
אני מודדת לה דופק – הוא איטי להפליא. חום גופה נמוך מאוד.
היא עולה בהססנות על המשקל [היא מורידה קודם את השרשרת הדקה שעל צווארה, שמא זה יוסיף רבע גרם למשקלה].
אני נדהמת למראה עיניי – משקלה 38 קילו כאשר גובהה מטר ושישים!
אני מבקשת שתוציא לשון, והנה היא לבנה, וכאילו מחופה בשכבה דקה מרוב יובש.
אני מעיינת בבדיקות המעבדה שזה עתה ביצעה, ומגלה תמונת מצב מאוד מדאיגה.
תפקודי הבלוטות שבגופה מופרעים ביותר, בלוטת התריס איננה מתפקדת,
בלוטת יותרת המח מושבתת, ובדיקות ההדמיה מצביעות על תת-פעילות שחלתית.
אני מנסה לחדור את סגור ליבה ולהתחבר לרגשותיה העלומים…
היא מגוללת לפני סיפור של יחסים מאוד מעורערים עם אמה, שהתבטאו בביקורתיות מוקצנת וקרירות בולטת.
היא שרדה את שנות הנערות, אך כשהגיעה תקופת הגירוש – הכל התפרץ!
זה התחיל עם שביתת רעב שהחליטה לעשות עם כמה חברות מול הכנסת.
אך לאט-לאט ראתה מה טוב, נהנתה מגזרתה החדשה, ונפרדה אט אט מכל בדל של תיאבון.
אמה סוף סוף הראתה סימני דאגה, והתחננה לפניה שתאכל יותר, אך היא בשלה…
לאט לאט נעלמו כל סימני החיוניות שבגופה. הציעו לה שיחות עם פסיכולוגית, ותרופות להגברת התיאבון ומצב הרוח, והכל ללא הועיל…
זהו סיפור טיפוסי של אנורקסיה בהתהוותה – הפרעת אכילה קשה וממארת, המאפיינת בחורות בגיל ההתבגרות עם קווי אופי כדלעיל.
לדאבוני, אני פוגשת יותר ויותר בנות כאלו, ותמהה לְמה קשורה העליה הזו בשכיחות התופעה גם בציבור היקר שלנו.
יתכן שהקישור שלנו לעולם המערבי על כל מרכיביו מעצים את השאיפות סביב האשליה של 'שלמות' חיצונית ומוחצנת.
בכלל, הדור הצעיר היום מחפש שלמות בכל הרבדים, ויש לעיתים לדרוש אותה לשבח ולעיתים לגנאי.
כל הורה ומחנך יעידו שהנוער של היום מעמיק יותר בתחומים רבים, מחפש את האמת הפנימית שלו ולא מוותר על תשובות שמתקבלות באוזניו.
ובכל זאת, פה מדובר על חיקוי של דפוסים שליליים ומסוכנים.
לפני כמה זמן הוצעה הצעת חוק מעניינת בכנסת ע"י ח"כ ד"ר רחל אדטו, גינקולוגית במקצועה,
להגביל את מידת הרזון המותרת לנערות העוסקות במשחק ובדוגמנות, על מנת להגן על בריאותן הנפשית והגופנית של כלל בנות הנוער.
התקשורת בכוחה האדיר, הפרסום המאסיבי, גורמים לתודעה מסויימת אצל הצופים,
ומביאים בנידון דידן להנחת יסוד שרזה זה יפה, ולעיתים דווקא רזה מאוד…
חברות הפרסום מזמינות מחקרים מעמיקים כדי לתהות אחר הפסיכולוגיה של הצרכן,
כולל מעקב אחר תנועות עיניו בזמן הצפיה בפרסומות, והן מצליחות למשוך את הציבור לכיוון שלהן.
אחת ההצעות שלי בוועדה לדמוגרפיה היתה להשתמש במדיה הפרסומית על מנת לקדם את נושא החינוך לערכה של משפחה גדולה,
על ידי הצגת נשים בהריון דווקא כדוגמא ליופי ולחן (זוכרות את השיר 'שמלת הריון'?).
בנושא זה חוויתי פעם חוויה מאוד מרגשת, כשישבתי בוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת כנציגת 'אמונה',
כשחברת הכנסת יעל דיין ופמלייתה עבדו יד ביד עם נשים כמוני כדי לקדם צעדים להפחתת הזילות של השימוש בגוף האשה בפרסומות ובשלטי החוצות.
היה פה כח נשי מאוחד, נקי ממגזריות! ממש חזון אחרית הימים.
לפני שנים רבות ביקרנו עם הילדים אצל קרובי משפחה, והם הדליקו לכבוד הילדים את מכשיר הטלוויזיה בערוץ הילדים,
וילדינו צפו, שלא כדרכם, במשך כחצי שעה, בסרטים מצויירים.
להפתעתי ראיתי לאחר כמה ימים את אחת הבנות, בת ארבע אז, עומדת מול המראה ומחקה את תנועות הגוף של אחת השחקניות בסרט המצוייר!
עד כמה חזקה השפעת הצפייה בטלוויזיה!
זה היה בשבילי שיעור חשוב בחינוך ילדים. אני לא מחוברת למדיה הזו כלל, וממש סולדת ממנה,
למרות שהייתי צופה בטלוויזיה שעות רבות בילדותי.
לאחרונה התבקשתי מספר פעמים להתראיין לערוץ הראשון בתוכנית שעסקה במשפחות ברוכות ילדים – ולא הצלחתי לגייס כוחות לכך,
עד שבעלי היקר ניגן על מיתרי מצפוני באומרו: "אשתי היקרה, את עומדת לעשות 'פנים אל פנים' במימדים עצומים! אסור לוותר על זה"!
בלית ברירה עניתי אמן, והתראיינתי.
וחזרה לעניננו: כרופאה או כאמא, המציאות של ילדה שהולכת ונמסה מול עינינו – קשה מנשוא!
הבנת הבעיתיות העומדת מאחורי תופעה זו יכולה אולי להאיר את עינינו לגבי פעולות מנע מערכתיות למחלה קשה זו,
במקום עיסוק בכיבוי שריפות, שזו הגישה הרווחת.
אחת מחברותי סיפרה לי שרופאת הילדים שלה הציעה לה שלא להעיר לבתה שהיא קצת שמנמונת וחובבת נלהבת של בישולי אמא.
'חשוב יותר נפש בריאה מגוף בריא….
עזבי אותה לנפשה ותתני לה להינות מהאוכל ,ולהמשיך להיות ילדה שמחה, זורמת, וחייכנית'….
אמרתי בליבי שהיא כנראה צודקת…אכן, אין דבר שבכוחו ליפות אשה יותר מחיוך.