השעה שמונה וחצי בבוקר. נגמרה כעת ישיבת הצוות של הרופאים. אני יוצאת לביקור רופאים במחלקת יולדות שמלאה עד אפס מקום – נשים שוכבות במסדרונות, ואפילו השכיבו יולדות במחלקות עיניים ואף אוזן גרון הסמוכות! אני פונה לחדר הראשון, חדר 701, והנה יושבת יולדת צעירה על מיטתה, שכבר מסודרת לקראת שיחרורה מהמחלקה הביתה, וממררת בבכי- היא מספרת לי בקול חנוק כי היא לא יכולה להשתחרר כי אין לה לאן ללכת עם התינוק הרך, כי אמא שלה ילדה לפני מספר שעות (בבית חולים אחר) ולכן היא לא תוכל להגיע אליה למנוחה אחר הלידה, ומה היא תעשה??…
אני מנסה להרגיע אותה, ומציעה שתיסע לכמה ימים לבית החלמה ליולדות (דבר מקובל מאד בציבור החרדי, בדרך כלל לאחר מספר לידות כשהסבתא כבר איננה יכולה לקבל לביתה גדוד שלם!). היא נאנחת, מוחה את דמעותיה, מקבלת את הצעתי ויוצאת להתקשר בטלפון הציבורי לעדכן את בעלה.
זכיתי לשמש בתפקיד של רופאה אחראית בבית ההחלמה בטלזסטון במשך מספר שנים, ומתקופה זו למדתי הרבה. חוויה מיוחדת היתה לי בערב יום כיפור אחד, כשערכתי ביקור רפואי לקראת הצום ביחד עם הגאון הרב יעקב בלוי, מרבני העדה החרדית. נשים ניגשו עם שאלות לגבי הצום, ולאחר שהציגו את מצבן הרפואי לפנינו לא מצאתי, במירב המקרים, שום סיבה רפואית שתתיר להם להימנע מהצום ביום הקדוש הזה, ואילו הרב בלוי אמר להן פעם אחר פעם – 'הרופאה מחמירה מדי, בוודאי שתאכלו'! הסמקתי מרוב מבוכה… ובכלל, במשך השנים התברר לי שרוב הנשים הירושלמיות אינן צמות כלל, חוץ מאשר ביום כיפור וחלקן גם בתשעה באב, וזאת בעידוד הוריהן ורבניהן. הגישה שלהן תוארה פעם ע"י הרב נבנצל, רבה של העיר העתיקה, מנקודת מבט מיוחדת מאוד: הנשים בדרך כלל או בהריון או שהן מניקות (או שהן זקנות), ומי שאינה מניקה וגם לא בהריון – כנראה שאינה בקו הבריאות..
אני ממשיכה בביקור במחלקת יולדות. עברתי לחדר 713, והנה מתברר שבחדר זה שוכבות זו לצד זו אם ובתה – שתיהן לאחר לידה! חשבתי בלבי שלפחות האמא הזו התחשבה קצת בבתה היולדת, וילדה באותו בית חולים כדי שתוכל 'לטפל' בבתה היולדת!
אני מסיימת את הביקור, ומגיעה למחלקת נשים לערוך ביקור רופאים. בחדר 603 שוכבת אשה בת 42 שהגיעה עם דימום מסיבי עקב הפלה בשבוע 15, ואף היא ממררת בבכי – כי בעוד מספר שעות בתה הבכורה נכנסת אי"ה לחופה והיא לא תוכל ללוות אותה!
אני מסיימת את הביקור, ויוצאת למסדרון שבין מחלקת יולדות למחלקת נשים. לפתע פונה אלי אשה כבת חמישים; היא מציגה את עצמה כאמה של אחת היולדות, ומפצירה בי שהיא צריכה לברר אצלי בזה הרגע משהו מאוד דחוף. אני נעצרת לרגע, והיא מספרת שהיא כל כך התרגשה מהלידה של בתה אמש – שהיא מרגישה שהיא חייבת לחוות שוב הריון בדחיפות; מתי אפשר לפנות למרפאתי לטיפול פיריון? האחות שלידי, ששומעת גם היא את דבריה, מסתכלת על הגברת בעיניים נדהמות ונראית על סף התעלפות, אבל אני כבר רגילה… אני נותנת לה כרטיס ביקור של המרפאה, ומדגישה לה שלא בטוח כלל שאוכל לעזור. היא מודה לי מקרב לב ומתרחקת מן המקום…
השעה ארבע וחצי. אני מחפשת כבר חצי שעה חניה ברחובות גאולה הצרים, והנה הגיעה הישועה – רכב סמיטריילר יוצא מהחניה. אני חונה במקומו ונכנסת למרפאה באיחור קל, וממלמלת כמה מילות התנצלות למראה הצפיפות בחדר ההמתנה; אך נשות גאולה היקרות מקדימות אותי: 'הדוקטור בטח עייפה וצמאה. תנוחי כמה רגעים. אפשר להכין לדוקטור כוס תה?' אני נושמת לרווחה, מתיישבת בחדרי ומבקשת מהאשה הראשונה בתור להיכנס. נכנסות לחדר אשה כבת ארבעים בהריון מתקדם, ובתה בת השמונה עשרה. הבת היא כלה שפונה על מנת לקבוע תאריך לחתונה לצורך מניעת חופת נידה, כאשר בתוך החישוב נכנס עכשיו נתון מרכזי ביותר – תאריך הלידה הצפוי של האם… זה מזכיר לי את הבדיחה הידועה על ההבדל בין חתונה אורטודוקסית, קונסרבטיבית ורפורמית – בראשונה אם הכלה בהריון, בשניה הכלה בהריון, ובשלישית ה'רבה' בהריון… הם פונות לדרכן, ונכנסת הגברת מהבוקר שהגיעה בדחיפות, ללא קביעת תור, לטיפול פיריון מיידי. ושוב היא מספרת: 'דוקטור, ראיתי את בתי מניקה את בנה – והרגשתי בתוכי צורך דחוף ביותר להניק! כמה אני מתגעגעת לזה! כבר חמש שנים לא ילדתי! תוכלי לעזור לי לחזור על חווית ההריון וההנקה'? ניסיתי לדבר איתה על היופי של הגיל שלה, על היעוד שעומד לפניה – להיות סבתא לשבט שלם, בסייעתא דשמייא, על הפנית הכוחות האמהיים שלה לעזרה לבתה, אך היא בשלה: 'אבל דוקטור, אם אני לא יולדת אז אני כבר לא אשה בכלל!'
חוויה דומה חוויתי כשהרציתי לפני שנים בבית ההארחה בחפץ חיים לנשים חד-הוריות. לאחר שהמארגנת הציגה אותי, פרצה אחת הנשים בקריאה: למה הבאת לנו רופאת נשים? הרי אנחנו כבר לא יולדות, אז בעצם אנחנו כבר לא ממש נשים… הזדעזעתי, ולבי נכמר על הנשים האומללות האלו…
נכנסות שוב אם ובתה – כעת הבת בהריון והאמא מלווה אותה לרופאה, דבר מקובל מאוד אצל נשות מאה שערים. אני מנסה לקבל אנמנזה מהבת, אבל האֵם כל הזמן עונה במקומה, ואף מדברת בגוף ראשון כאילו מדובר על ההריון שלה ולא של בתה: 'עשיתי בדיקות דם', 'יש לי בחילות'… והבת יושבת ושותקת, בפאסיביות גמורה, כאילו ההריון הוא ממנה והלאה…
לא היו לי ימים נעימים כימים שטיפלתי בנשות מאה שערים.