אמהות ומה שביניהן

ד"ר חנה קטן היא רופאת נשים ידועה ומוערכת, עם ותק של עשרות שנים, שבהן היא מלווה אלפי נשים מכל המגזרים במסירות ובמקצועיות רבה, אבל, לפי דבריה, קודם כל היא אימא לשלושה עשר ילדים כעת,

מרום פסגת הקריירה שלה, יש לד"ר קטן הרבה תובנות לחלוק על אימהות, קריירה וההחמצות שבדרך…

כאשר קיבלתי את ההצעה לראיין את ד"ר חנה קטן, הסתקרנתי, לשמוע ממי שפסגות מקצועיות רבות נכבשו על ידה את האמת שמאחורי הקלעים… היה מרתק.

לא רוצה להיות רופאה –  מה היו השאיפות של חנה הצעירה?

"מגיל קטן הייתי מסתכלת סביבי, בוחנת, מלקטת את הנכון לי ואת הפחות, בונה לעצמי סולם ערכים. כאשר עליתי ארצה גרתי ברמת אביב, סביבה חילונית לגמרי. ממש כמו חו"ל. בשבת היו מסיבות סלוניות על גג הפנטהאוז שממול לביתי. שירות לאומי עשיתי בקיבוץ שעלבים. הייתה ישיבה שסביבה התפתח גרעין תורני, בוגרי הישיבה אברכים ברובם. בערבים היינו לומדות עם נשות האברכים בספרי מחשבה ומוסר. שם נחשפתי לבית של תורה, נשמתי את האווירה וכאן נולדה שאיפתי שעליה אשתית את חיי -"בית של תורה.

"בית של תורה ומשפחה גדולה היוו את פסגת שאיפותיי, לשם חתרתי וכיוונתי את עצמי לאורך הדרך. למדתי במכללה בירושלים, שם פניתי אל תחום לימודי המחשבים שהיה בחיתוליו ממש. שלא כמו היום, המחשב היה בגודל של חדר… האמת, די נהניתי מלימודים אלו, אך הייתה בעיה, הורי רצו שאלמד מקצוע אקדמאי ואבי עמד על כך שאלמד רפואה – זה היה חלום חייו, ועלי הושת להגשים אותו…

"לא רציתי בכלל ללמוד רפואה, חששתי מההיבט הרוחני, שמא זה יגרום לי למניעות בהתקדמות בעבודת ה' שלי, כן גם חששתי כי בחור ישיבה השואף ללמוד כל חייו, לא יסכים להתחתן איתי, עקב לימודי הרפואה הדורשים לימוד ממושך של כמה שנים טובות ללא פרנסה. פניתי בשאלה זו אל הרה"ג שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל, עם כל חששותיי ולבטיי.

הרב שמע את כל החששות והשיקולים ופסק כי עלי ללכת ללמוד רפואה ובירך אותי בהצלחה.

"התחלתי ללמוד, ואכן ברכתו של הרב התקיימה במלואה, בשנה השלישית ללימוד הרפואה התחתנתי עם בחור ישיבה שכל מהותו  – לימוד תורה. זה לא היה קל בכלל, מהרבה בחינות, בתחילה למדתי בתל

אביב, האווירה והחברה הסובבת לא היו מתאימים – רוחנית, עם הרבה סיעתא דישמיא הצלחתי להעביר את הלימודים להדסה בירושלים, זה לא היה מובן מאליו בכלל, לקחתי על עצמי להשלים קורס גדול ולהכניסאותו למערך הלימודים העמוס בלאו הכי.

"גם מבחינה תפקודית לא היה קל, כאשר סיימתי את השנה השישית הייתי כבר עם שלושה ילדים, כשלאורך הדרך בעלי יושב ולומד, מסרתי את הנפש על כך, זה היה האידיאל שלי".

פת במלח תאכל –  איך מתנהלים חיים של בעל אברך ואישה סטודנטית?

"חיינו בפשטות ממש, אמי הייתה אלמנה ולא יכלה לסייע לנו הרבה, גם משפחתו של בעלי מנתה 11 ילדים, כך שלא הייתה לנו תמיכה כלכלית. החתונה שלנו כללה מיץ פטל ועוגות, ההזמנות בוצעו בכתב יד, שמלת כלה ב 5- לירות, אפילו התמונות שלנו צולמו על ידי חבר של בעלי… חיינו ממש מהיד לפה, עד כדי כך שכאשר הבייביסיטר אכלה לנו את מחצית האבוקדו – בכינו.

"כשנולד לי הילד החמישי – בעלי קיבל משרת ר"מ בישיבה. זו היתה קצבה שממנה חיינו.

"ההתמחות ברפואת נשים ארכה עוד שש שנים, כאשר סיימתי כבר היו לי שמונה ילדים. בסך הכול חמש עשרה שנה עד שהתחלתי להתפרנס ממקצועי".

הילדים הכי חשובים–  איך מתנהלים בשתי חזיתות: ילדים – עבודה תובענית?

"לימודי רפואה הם לימודים לא פשוטים בכלל, השיא הוא ההתמחות, אתה יכול להיעדר מהבית ימים ולילות, בזמן הזה, לקחתי הלוואה כדי לממן את המטפלת לילדים. האימהות זוהי נקודת התורפה שלי, היה לי חשוב מאוד שילדיי לא יהיו ילדי מפתח, ואכן זכינו לסיעתא דשמיא עם המטפלת שהייתה באמת מיוחדת במינה, היא תפקדה על תקן אימא, מכינה עוגות יומולדת ועוגיות עם הילדים, היא הייתה אוזן קשבת כאשר הם חזרו מהלימודים.

"במקום מסוים היא לקחה לי חלק מהאימהות, אני פספסתי את זה. בזמנו לא היו טלפונים ולא היה איך להתקשר ולהתעדכן, ואני הייתי כל הזמן נשרפת מגעגועים, כל תורנות בכיתי מגעגועים לילדיי – הם היו

הדבר החשוב ביותר שלי."והם ידעו את זה.

"עד היום ילדיי טוענים שגם כשלא הייתי בבית הרבה ולא שותפה מלאה לחייהם, תמיד הם ידעו שהם הכי חשובים לי.

"אני זוכרת מקרה שבו בעלי היה במילואים ואני הייתי בתורנות בבית חולים, כאשר רגע לפני שאני יוצאת מתפתח מקרה חירום, אני נאלצת להישאר כדי לטפל באישה. כאשר הגעתי הביתה אני רואה את ילדיי יושבים על המדרגות, ממתינים. לבי נחמץ בקרבי, ובני הבכור אף הגדיל לעשות ואמר לי: 'אף אימא לא עושה לילדים שלה ככה'. "זהו, יותר מזה לא הייתי צריכה. עד היום אני מרגישה את הכאב והחמיצות שזה העלה לי.

"אל לימודי הרפואה הלכתי שלא ברצון ולא מתוך מודעות אמתית, הלימודים עצמם לא היו קשים כל כך כמו ההתמחות. שבתות וחגים שאת לא בבית, את במחלקה והם רחוקים כל כך, חוגגים בלעדייך. זה לא פשוט לחוות את זה, גם כשהייתי חוזרת הביתה לאחר 36 שעות בבית החולים, כל שרציתי לראות היה מיטה להניח בה את הראש, וכל מה שקיבלתי היה קבלת פנים תובענית במיוחד מילדים שסוף סוף רואים את אימא שלהם.

הייתי נקרעת לשניים, הם רוצים אותי ואני רוצה את המיטה, זו לא היתה הצורה האולטימטיבית לאימא בבית. חשוב לציין, כי בתקופה זו לא היו לי האמצעים שיש היום, לא נייד ולא רכב. הייתי נוסעת בטרמפים ולא היה לי קשר תמידי עם הבית, כך שהזיכרונות היו צרובים עמוק ולאורך זמן. "הייתה מסיבה לאחד מילדיי, עשיתי מאמצים אדירים כדי להגיע אליה, לקחתי על עצמי תורנות שבת, הכול כדי להיות שם יחד עם בני, ביום המסיבה אני יוצאת מוקדם מבית החולים, טרופת נשימה כדי להספיק ולהיות נוכחת, אני רצה אל הגן כדי לראות את הילד היקר שלי חוזר הביתה עם השלל ביד כשהוא לבוש אחרי המסיבה. באותו הרגע הרגשתי בהלה, איך זה קרה לי, ולמה.

"בירור קצר העלה כי הגננות שינו את השעה ולא הצליחו להודיע לי, האימא הרופאה הכל כך קשה להשגה. זו הייתה אכזבה קשה מנשוא שפשוט התחלתי לבכות, כל מאמצי היו לריק, ואני רציתי כל כך להיותשם אתו ביחד. בני בטוב לבו ובתמימותו אמר לי: 'אימא, לא נורא'. במתק שפתיו, העניק לי אלחוש זמני לפצעי המדמם.

"זה היה פצע שדימם כל הזמן, ראיתי את חברותיי שמסיימות יום עבודה באחת, אוספות את ילדיהן בנחת וברוגע, והייתי מתמלאת בקנאה".

– עם כל הרגישות לכאב, גם היום נשים נאלצות לעבוד במשרה מלאה+

"לכן כל כך קשה לי היום לראות את האימהות שחוזרות מאוחר כדי להיות עוד שעה מול המחשב, והן לא יודעות מה הן מפסידות, נצבט לי הלב, יש לכן מתנה יקרה ביד, חבל.

"אתן חוזרות עייפות? אין לכן כוח לילדים?, קחו עזרה טכנית אחר הצהריים, כאשר מישהי אחרת תטפל בבית, אתן תהיינה עם הילדים, תנצלנה את הזמן הזה, הוא לא חוזר. כל הזמן מתרחשים דברים ואתן

לא שם לחוות אותם. באיזה שלב הילדים גדלים ולא נמצאים, הם פחות נזקקים לך, כל הקשרים שבנית בגיל צעיר, הם הבסיס לקשר, כשהם עצמאיים הם פחות פתוחים ליצירת קשרים חדשים "כן, היום ילדיי גדלו, יש לי חורים רבים במארג הקשר איתם, פספוסים לאורך הדרך, וזה כואב לי מאוד.

"בעלי היה כל הזמן אומר לי: הילדים יסתדרו, את לא נהנית מהאימהות – זה מה שחבל, אי אפשר להשלים את השנים הללו. היום, אני יודעת עד כמה".

– אז למה לא לקחת פסק זמן מכל זה?

"הקונפליקט הזה בין להיות אמא במשרה מלאה או לפחות במשרה כמעט מלאה, לבין המקצוע שלי )בכוונה אני לא קוראת לזה קריירה, כי מעולם לא רציתי לעשות ממקצועי קרדום לחפור בו, מעולם לא הייתה לי שאיפה לקריירה וזו גם לא הייתה מטרתי(, התיש אותי כל הזמן, היו הרבה צמתים בחיי, כמו אחרי לידות, שהתלבטתי אם לחזור או לא, ובחרתי כן לחזור – מהסיבה שאם אני מפסיקה בשלב זה, אני מפסידה את ההתמחות וכל השנים הרבות שלמדתי, הולכות לאבדון. אחד מהסיוטים שלי היה לקום בבוקר מוקדם עוד לפני האשמורת ולתת נשיקה לילדי הרכים הנמים בשלווה מלאכית במיטותיהם, בעוד אני נאלצת לקום ליום חדש, ארוך ומאתגר במחלקה, רחוק רחוק מההווי שלהם ומעולמם.

"שילמתי מחיר יקר מאוד, בפירוש.

"אני יכולה לספר שבזמנו היינו רק שתי רופאות נשים בכל המחלקה, וכשאני ילדתי, הייתי קמה בעצמי מהמיטה, לובשת חלוק והולכת לעשות ביקור אצל שאר היולדות ומטפלת בהן. הצוות היה אסיר תודה

על כך, אף אחד לא עצר זאת, היום זה לא היה עובר…

"אחרי הלידה העשירית שלי, כבר לא היתה הבעיה של הפסד ההתמחות, לקחתי הפסקה קטנה מכל עיסוקיי והתרכזתי רק בבית, רציתי לנשום אותם, פשוט להיות איתם. לקחתי את הילדה לגן, ופשוט התיישבתי שם, מביטה בה מרותקת, לא הייתי מסוגלת להתיק מבטי ממנה, הייתי בקסם הזה ולא יכולתי להירגע, אף שהיא לא הבת הראשונה שלי, אבל היא הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לעולמם של

ילדיי. זה ריגש אותי להיות חלק מההוויה שלהם, כל הגעגועים שהיו מנת חלקי בעבר קיבלו חיות והתנקזו לכאן, התחלתי להרגיש את שאבד לי –  האימהות".

חיי משפחה

– שוב, העולם של היום זה לא מה שהיה לפני 30 שנה, מעמד האישה קיבל תפנית חדה, היום נשים מגיעות לתפקידים יוקרתיים שלא היו בעבר.

"קשה לי עדיין לראות נשים יקרות ומקסימות, שעושות הכול כדי להביא פרנסה הביתה, אך בדרך מאבדות את המהות, את החשוב יותר מכל, וזה חיי המשפחה. שוב, אני לא בחרתי בקריירה, בעיני זו הייתה עבודה שהצילה חיים ותו לא, המשפחה הייתה חשובה לי יותר מכל.

"היום העולם התהפך לגמרי, בעידן הפמיניסטיות חיי המשפחה נדחקו לקרן זווית, אנו רואים חברות הייטק המחצינות עצמן כדואגות לאימהות בכך שפותחים משפחתונים בעבודה, אך לא, הם ממש לא

רואים את צרכי האישה, הם רוצים אותך קרוב קרוב אליהם, שבויה בידם, את תעבדי כל היום, תרגישי בעבודה כמו בבית, ואכן זו תהיה המציאות, את תתני את נשמתך לעבודה, ולבית כבר לא יהיו לך כוחות.

יקירה, את מחליפה חיי נצח בחיים ארעיים, משפחתך היא הנכס הכי יקר לך, זה הנצח שלך, ההמשכיות, ביום שלא יהיה להם אינטרס להעסיק אותך, את כבר לא תהיי שם, את תאבדי הכול, את שני העולמות, וחבל.

"זה היצר הרע בהתגלמותו, אנחנו נמצאות בעידן של מאבק על הזהות המגדרית )כמו הלאומית, דתית( רוצים להחליש את התא המשפחתי הכל כך קדוש לעם ישראל, נוטלים מהאישה את המהות שלה,  שקרים אותנו, משכרים אותנו, גוזלים את הדבר היקר ביותר שלנו – האימהות.

רואים בילדים משאב שסוחט אותנו, שואב אותנו, במקום להכיר ולהוקיר את הטוב שיש בילודה.

"אני מטפלת בזוגות רבים שמשתוקקים לילד – אני רואה את ההערכה שלהם לילדים. הכמיהה והרצון הטהור הזה, צריכים לדרבן אותנו – הזוגות שכן זכו למתנת שמים זו, להעריך ולא לראות זאת כמובן מאליו.

"עם ישראל מסר את נפשו לאורך כל הדורות, במצבי קיצון, לחזק את הילודה. גם בדורנו, דור השפע לא ניתן ליצר הרע לטשטש את העיקר מול הטפל.

"אני לא שוללת מצבים שבהם האישה חלשה יותר וכדומה, כל אחת תעשה שאלת רב, אני כן אומרת שלכל אישה יש בחירה – תהיי כנה עם עצמך, תשמרי על עצמך. יש נשים בעלות מודעות גבוהה שיודעות לנהל שיח פנימי עם עצמן מה טוב ומה נכון עבורן ומה לא. ילדים זה שמחה, אבל צריך גם להכיר בעצמנו, ולשמור על הבריאות שלנו. תבחרי במה שטוב לך".

– מה עם זוגיות?

"אני לא יכולה להתעלם מהדבר הבסיסי ביותר וזו הזוגיות, זה התא הגרעיני של המשפחה, היסוד החשוב ביותר, גם כאן היצר נכנס ומחבל, אין זמן להשקיע, אין כח וחבל.

"יש גיל שהזוגיות מקבלת מפנה בכמה היבטים, ואז רואים את מי שהשקיע בקשר, רואים את הרצון לחבור ולהתחבר יותר, הבנייה היא אחרת לחלוטין ממש. יש למה להתגעגע, לעומת אלו שלא ראו בכך צורך קיומי, ובצעירותם זלזלו, לא השקיעו מספיק, או לא הייתה מודעות, ה'ביחד' מתפרק, הבסיס נעלם וקשה יותר לאחות זאת, וחבל.

"אני ממליצה בחום לכל הזוגות, תחזרו הביתה במהות, שיהיה רצון להיות יחד, תשקיעו כמה שיותר. שימו את המשפחה בראש. תחיו את זה, וראו רק ברכה מכך".

סבתא, את גם אימא?!

"לעתים אני שומעת אימהות שאומרות שהן מחכות ליום הן יפסיקו ללדת והילדים יגדלו ואז הן תתחלנה לחיות. וזו עוד אשליה של היצר, זו טעות גדולה.

"לעומתן יש את הנשים שרוצות עוד גם אחרי גיל 40 מהסיבה שהן רוצות תינוק, יש אשליה שלגדל תינוק קל יותר. וזו גם טעות גדולה.

"זה לרצות בובה, שלובשת מה שאת רוצה, רוצה מה שאת רוצה. זה חד צדדי, את מאכילה ולא מכילה.

"את נבחנת כאימא כאשר הילד גדל. להכיל אותו ולהיטיב לבנות קשרים אתו, זה אחד מהכלים העוצמתיים של האימהות. אם היית יולדת ילד בן 17 לא היית רוצה כל כך ילדים הקדוש ברוך הוא דאג שהם יהיו כאלה מתוקים כדי שיהיו לנו כוחות לטפל בהם במסירות סביב השעון.

"אבל כשהם גדלים – זה המבחן האמתי – האם תשכילי להכיל אותו, להאמין בו ולתמוך בו בכל צרכיו?

"אמנם את לא קמה בלילה להאכיל או לתת בקבוק, אבל את מדירה שינה מעינייך מרוב דאגה לו ומחשבות עליו. האימהות רק הולכת וגדלה, כאשר הילדים מתחתנים, זו אשליה לחשוב שהנה בא השקט, ההפך, זה הופך למורכב יותר, הצורך לארח אותם, להזמין אותם, זה לא קל, זה מחייב, את הדוגמה האישית. כאן במקומות הרגישים/ מורכבים הללו, את נבחנת על ידי כמה זוגות עיניים, במעשיך – את נותנת אמירה, וזה חלק אינטגראלי מהאימהות.

"צריך לזכור – כי כל פעולה שעושים עבור הילד – את יולדת אימהות לילד, יולדת מחדש.

"כשהם קטנים – יושבים על הידיים,"כשהם גדולים – יושבים על הכתפיים."זו לא קלישאה, יעידו הורים לילדים בוגרים".

– רגע לסיום, אי אפשר שלא לדבר על גיל המעבר.

"כל גיל המעבר זו תקופה נהדרת, זה אמצע החיים, לא סוף החיים, הילדים יוצאים מהבית, הקן מתרוקן, ופתאום יש זמן לזוגיות, והיא מתחדשת ונהיית אחרת. וכאן אני חוזרת ומדגישה שוב – מי שעמל בגיל

צעיר, ובנה את יתדות ביתו בתבונה ובהתמדה – יקצור את הפירות, יראה את הברכה – לתשומת לב הצעירים.

"אבל תמיד צריך לדעת שלכל בעיה יש פתרון – תמיד כדאי לבוא ולהתייעץ, עם רצון אפשר לכבוש הכול, כ ל זמן שהנר דולק – אפשר לתקן. זה חלק מעבודת ה' שלנו – לא פחות!

"מילה לסיום – אימהות יקרות, "קיבלתן מתנה יקרה- אימהוּת, השתמשו בה, שמרו עליה. אל תתנו

לאף אחד לבלבל אתכם ולהסיט אתכם מהדבר החשוב ביותר לעם ישראל – התא המשפחתי, אנו נמצאות בדור שהערפל שולט והגבולות פרוצים בכל תחום, שמרו על הבית, השקיעו בבעל ובילדים, הזמן חולף

ביעף, ומה שנשאר זה מה שהשקענו ובנינו, אתן העומדות בפרץ, אתן הפילטר של החיידקים הפושים בחוצות, אתן גב האומה! "קחנה את הכוחות והעוצמות שבכן והנפנה אותן, אתן יוצרות עולמות ובידכן עיצוב דור הבא של עם ישראל. זו לא קלישאה – זו חובה קדושה! "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה"