אם הבנים (לא תמיד כל כך) שמחה

שעת לילה מאוחרת. דממה בבית. כולם ישנים. רועי נרדם מזמן. היא מנסה מזה שעתיים להירדם, אך במקום זה היא מתהפכת במיטתה מצד לצד ולא מוצאת מנוח לנפשה. היא לובשת חלוק, יוצאת מהחדר ומסתובבת כסהרורית בסלון ביתה.

היא כל כך עצובה. כל כך הרבה זמן חיכתה ללידה הזו, כמה התפללה, השתדלה, ייחלה לרגע הגדול הזה – וכשהוא הגיע, לפתע כאילו יבשו מעיינות השמחה, ואפילו חיוך קל לא זוכה לעלות על דל שפתיה… היא לא מצליחה לגייס כוחות לסדר את הבית. אין לה כל רצון להתלבש יפה, אפילו הבגד החדש שאמה קנתה לה לברית נזנח בארון הבגדים. התיאבון שלה נעלם לגמרי. היא מכריחה את עצמה לטעום מהאוכל שהכינו שכנותיה הטובות – אך חוש הטעם שלה רדום לגמרי, והיא לא מסוגלת לגמור יותר מכמה נגיסות.

באלבום שסידרה לה אחותה לאחר הלידה וברית המילה, בשום תמונה היא לא מחייכת. גם התינוק בידיה לא מעורר בה תחושות אמהיות של התרגשות, התלהבות, התרוממות הנפש. היא לא מרגישה כל חיבור נפשי אליו, והאמת היא שהיא לא כל כך אוהבת אותו. הוא מטרד. הוא בוכה הרבה, לא נותן לה לישון ביום ובלילה, מחליק לה בין הידיים באמבטיה. כמה זה שונה מהלידה הקודמת!

כשבעלה בעבודה והיא נשארת לבדה עם רועי, אז הכי קשה לה. היא מרגישה חסרת ביטחון ומלאת חרדה, היא חשה שבהיעדרו יקרה משהו נורא לה או לרועי. בעלה דווקא משתדל להבין אותה. הוא מנחם אותה, מנסה לעורר בה חיוך, כשהוא חוזר מהעבודה הוא מסדר את הבית, מטפל ב ערמות הכביסה, מכין ארוחת ערב, ולא מתלונן. אבל נדמה לה כי לאחרונה נגמרו גם לו המצברים. הוא נראה עצוב, לעיתים כועס, לעיתים פשוט חסר אונים…

נעמוש בת השלוש לא מבינה מה קרה לאמה הסבלנית, החייכנית, הרגועה. נדמה לה שהיא קולטת שמשהו לא בסדר, היא אפילו מנסה להתרחק ממנה. היא מקנאה ברועי, אבל גם לו הרי אמא נותנת רק תשומת לב מינימלית… נעמה כבר לא רצה אל אמא כשהיא חוזרת מהגן, כמו שהיה תמיד לפני הלידה. רק שלושה שבועות עברו מאז, אבל נראה כאילו עברו שנים. היא כבר לא היא, האמא האהובה, התוססת, החייכנית והנמרצת – היא אשה אחרת…

כמה, למה ומה זה אומר

בחודשי הציפיה ללידה, עם העלייה ברמת ההורמונים, חשות נשים רבות הרגשה של שגשוג ופריחה; אחרי הלידה, עם הנפילה הדרסטית ברמת ההורמונים, עלול מצב הרוח של היולדת לנוע בין דכדוך קל לבין משהו הקרוב לדיכאון. דכדוך קל פוקד עד 85% מהנשים בעשרת הימים הראשונים שלאחר הלידה.[1] האשה נוטה לבכות בקלות בימים אלו. גם אני, לאחר לידות בניי הזכרים, כשהתחילו הסימנים המבשרים על דמעות קרבות, הייתי מסכמת עם בעלי היקר והמסכן שנדחה את הדיונים הקשורים לארגון הברית עד יעבור זעם… אולם דכדוך זה נוטה לחלוף במהרה.

לעומת זאת, כ-10-15% מהיולדות תסבולנה מדיכאון קל שלאחר הלידה, שעלול להתבטא במצב רוח ירוד, בירידה בתיאבון, בהפרעות בהירדמות וביקיצה מוקדמת (ללא קשר לשעות ההנקה), בחוסר הנאה מהדברים שבדרך כלל מהנים את האשה, בירידה בתפקוד הכללי, בפיזור ועוד. אצל אחת מאלף יולדות בערך (0.1%) מתפתח דיכאון פסיכוטי שדורש טיפול תרופתי, ולעיתים אף אשפוז לתקופה מסוימת.

סיכון מוגבר לדיכאון לאחר לידה יש לאשה הסובלת ממתח נפשי בתקופה שלפני הלידה, וכן לאשה שסבלה בעבר מדיכאון שלאחר לידה. גורמים מסייעים להתפתחות הדיכאון הם: עייפות יתר, חוסר במערכת תמיכה זוגית או חברתית, לידה טראומטית, לידת פג או ילוד בעל מום ועוד. כשאחד מהגורמים הנ"ל פוגשים נפש רגישה במיוחד, מתבשל הדיכאון.

הדיכאון משליך על האם, על המרקם המשפחתי ואף על התינוק. בין היתר, חרדות ועצבות בתקופת משכב הלידה – המתבטאות לעיתים גם ב'שפת הגוף' של האם המתוחה ובמסרים בלתי מילוליים – עלולות לפגוע בשלוות התינוק ואף להשפיע על ייצור החלב וזמינותו. מחקרים אומרים שפניה המחייכות של האם משפיעות לטובה על התפתחות רגשית חיובית אצל התינוק, ואילו 'פני מסכה' עצובות מסוכנות ליציבותו הנפשית בעתיד.[2]

יש לציין שגם אצל הגברים קיימת תופעה של דיכאון לאחר לידה, אם כי היא נדירה יותר. לא אחת אני פוגשת במרפאתי נשים שמדווחות על דיכאון, ריחוק וסימני פוסט-טראומה אחרים אצל הבעל, שהלידה 'סיפקה' לו שק של חוויות וזיכרונות טראומטיים. בחלק ניכר מהמקרים, הדבר נבע מלידה שבה האשה עברה סבל גופני רב, או שהבעל נחשף למראות שלא התאימו לנפשו העדינה.

מה יש לעשות?

ודאי שחשש לדיכאון לאחר לידה לא צריך להביא למניעת הריון, כיון שהמחלה תחלוף ואילו החיים החדשים ימשיכו ויפרחו, אולם כדאי לנקוט בצעדים שיוכלו למנוע, או לפחות למתן, התפתחות דיכאון קל שלאחר הלידה.

ראשית – השינה חיונית לאשה היולדת והמניקה, וכל פגיעה במעגל השינה עלולה לשבש את הייצור התקין של חלב האם. ולכן בכל פורום אני מציעה להקים גמ"ח שינה לאם (כמו עזרה בטיפול בילדים, או אפילו בתינוק, כדי שהיולדת תוכל לישון מעט יותר), במקום העזרה בארוחות. מזון מוכן אפשר לרכוש במרכול היישובי, ולא כך לגבי שינה. בנוסף, חשובה תמיכת הבעל והמשפחה הקרובה, וכן חשוב שהאשה תדבר על רגשותיה, שהיא תתלבש יפה, שתצא להיפגש עם חברות ולשמוע שיעורים.

כאן המקום לציין שלמרות שכיחותה של התופעה, היא כמעט ולא מדוברת, וזוגות רבים שמתמודדים איתה, לא ברור להם בתחילה שהמתרחש אצלם חריג, וגם כשברור להם שהמצב בעייתי, לא תמיד הם חשים בנוח לשתף אחרים (עד שמגיעים למצב שבו כבר לא מסוגלים לשמור את זה בפנים).

חשוב להבין שדיכאון איננו מום או מילת גנאי. זו מחלה. ואנרגיות חשובות מבוזבזות על הניסיון להצליח להסתיר את הדבר בכל מחיר, כמו כוחות גדולים ותמיכה נפשית ופיזית שאפשר לקבל מאנשים מסביב, שנמנעת עקב הסתרת הדיכאון מהמשפחה ומעגל החברים. לעתים, מקרים שנראים מוזרים ואפילו פוגעניים כלפי אחרים, יובנו לפתע ויתקבלו באמפטיה כאשר יובהר שהמשפחה מתמודדת כעת עם דכאון לאחר לידה.

התקופה שאחרי הלידה חייבת להיות תקופה של נחת ושל מנוחה, ולא כעין תקופה של 'אחרי החגים' שאליה נדחו מטלות רבות ושונות שהגיע זמנן. פעילות גופנית, יוגה, דמיון מודרך, ואף סדנאות הצחוק הפורחות כיום, הן שיטות שמנתבות את כוחות הנפש והחשיבה לכיוונים חיוביים, ובזה חשיבותן.

ברוב רובם של המקרים, חולפים הדכדוך, העצבות או החרדות חולפים כלעומת שבאו, והאשה עולה שוב תוך זמן קצר על פסי השמחה והחיוניות. אך יש להדגיש כי במקרים קיצוניים, חייבים עזרה מקצועית! במקרים בהם קיים צורך להשתמש בתרופות, חשוב להיעזר בהן, כי אחרת עלולה הבעיה לתפוח לממדים גדולים יותר. אשה בדיכאון עלולה לפגוע בעצמה, וגם אם לא – ודאי שחייה וחיי כל המשפחה ניזוקים מהמצב. התרופות נוגדות הדיכאון והחרדה ניתנות כיום לחלקים נרחבים מן האוכלוסייה. בניגוד לתדמית העממית שלהן, התרופות כמעט נטולות תופעות לוואי, וניתן ליטול אותן גם בתקופות של הריון והנקה. לעתים מומלץ טיפול פסיכולוגי בשילוב טיפול תרופתי.

בכל מקרה, כדאי שלא לקבל החלטות גורליות בתקופה זו. לחרוק שיניים ולהמשיך. וברוך ה', ברוב מוחלט של המקרים, הדיכאון עובר (דבר זה חשוב מאוד שהבעלים יידעו, גם כאשר האשה מיואשת ולא רואה תקווה).

הלידה היום מסוכנת הרבה פחות מפעם, תמותת התינוק ברוך ה' כמעט אפסית, רוב הילדים גם בריאים ברוך ה' ואינם במצב סכנה. הפוקוס צריך לעבור ליולדת, לשלומה, לבריאותה הגופנית והרוחנית ולשמחת החיים שלה. וכשפני האם מאירות – הבית כולו מפיק אור נעים…

אם הבנים חזרה לשמוח

איזה אור טמון בתוך החושך הזה ששמו דיכאון? זו שאלה שניתן לנסות לענות עליה לאחר מעשה. לאחר המשבר, ניתן לפנות ולהביט לאחור על הטובה שנולדה. וגם אז, התשובה לא חדה ויכולה להשתנות מזוג לזוג. לעתים היא אף תהיה סמויה מהעין.

עם זאת, אציע שני כיוונים אפשריים: לעתים אשה שלקתה בדיכאון וברוך ה' נרפאה ממנו, יכולה לעזור אחר כך לנשים אחרות הנמצאות במצב דומה. היא יכולה לתת להן כח, אמונה, תקווה ועצה ואף לשתף ולהציע להן דרכי טיפול.

כמו כן, למרות ההתפרצויות של האשה המדוכאת כלפי בעלה, יכול להיות שבתוך תוכה היא מעריכה אותו על מאמציו לשאת אותה ואת כל המשפחה על גבו עד שיגיעו לחוף מבטחים. יכול להיות שהיא לא תביע את ההערכה הזו ואולי אף לא תחוש בה בעצמה תוך כדי המשבר, אולם לאחר שהגלים יישברו והסערה תחלוף, ההערכה הפנימית – שלה, ולעתים אף של משפחתה – תגבר. גם האיש מצדו יוכל לגלות בעצמו במהלך תקופת הקושי עוצמות פנימיות שלא היה מודע לקיומן.

לסיום, אציין שתי כתובות שניתן לפנות אליהן במקרה של דיכאון לאחר לידה: 

ניצה – רשת תמיכה לאם ולמשפחה: 02-5002824

טלי שפיגל – עו"ס, מלווה נשים המתמודדות עם דיכאון לאחר לידה למעלה מעשרים שנה. מייעצת ללא תשלום: 052-4771061

[1] לפירוט הרגשות הנלווים למצב זה ולמידע נוסף ניתן לחפש "דיכאון לאחר לידה" באתר משרד הבריאות.
מקורות מדעיים מדוייקים לגבי הנתונים במאמר ניתן למצוא בספר מותר לדבר על זה: מדריך למניעת דיכאון אחר לידה, איתורו והטיפול בו, מיכל וברוך פינקלשטיין, הוצאת ש. זק, ירושלים.

[2] אגב, ממחקרים מסתמן כי יתכן שעצבות, דכדוך ועצבנות בתקופת ההיריון, הקשורים להפרשת הורמונים שונים במח האם, משפיעים על התפתחותו הרגשית והשכלית של העובר. נצפו יותר הפרעות קשב וריכוז בילדים לאמהות הסובלות מחרדה במהלך ההיריון. זו סיבה נוספת להסתייג מהמנהג החדש-יחסית הדורש לבצע בדיקות-סקר אינסופיות ומיותרות לאבחון מומים עובריים גופניים – המתח והלחץ שבדיקות אלו גורמות עלולים להיות אחראים להיווצרות מומים התנהגותיים וקוגניטיביים עתידיים בעובר, ומי יודע מה עדיף…