אל תסתכלו בקנקן

שני צדיקים נסתרים. לפני שנים, באחת מהחתונות שלנו, פגשתי מלצר חרדי צעיר. הכרתי את אמו, אישה צדיקה ורבת פעלים. היא סיפרה לי בבושה שהבן הזה לא ממש מתיישר עם אורח החיים שלהם. אבל אני פגשתי בחור אחר. הוא היה אדיב, חייכן, חרוץ, וגם ירא שמיים. הוא הקפיד לפרט באוזני השואלים מה כשרותו של כל מאכל, לפני שהוציא את המנות הוא שאל אם מתאים להגיש אותן עכשיו או שנחכה לסוף הריקוד. בקיצור, מענטש אמיתי. חבל כל כך שאמא שלו לא ראתה אז את הבחור שאני זכיתי לראות.

שני בחורי חמד נפלו לאחרונה על הגנת עם והארץ, האחד מהיישוב בית אל והאחד מקיבוץ מירב שבגלבוע. לשניהם, כך מתברר לאחר מותם, להפתעת חלק ניכר מחבריהם וקרוביהם, היה עולם פנימי־אמוני עשיר במיוחד. בין השאר הם דיברו עם חברים קרובים וכתבו לעצמם מחשבות והרהורים על קדושת העם והארץ ועל מצוות קידוש השם ועל האמונה העמוקה שלהם בריבונו של עולם. ולא מדובר כאן בשיטת "אחרי מות קדושים אמור", שדווקא אחרי המוות הנורא נזכרים פתאום בכל מיני עובדות שלא היו ידועות בחיים וספק אם הן נכונות. כאן התגלה לרבים מה שהיה ידוע לבודדים, והתברר שמדובר לא רק בלוחמים עזי נפש בוגרי ישיבות ומכינות אלא גם באנשי אמונה ותורה במלוא מובן המילה.

ומה עם חבריהם שחיים איתנו עד מאה ועשרים? כמה מתוכם הם כאלה, למרות שלעיתים הם נראים פחות צדיקים, ויש בתוכם נשמה גבוהה? מלאך המוות לא בוחר את קורבנותיו דווקא מהחריגים המיוחדים באמונתם. אין ספק שמתחת להרבה כיפות קטנות מסתתרת אמונה גדולה ועמוקה ויראת שמיים שלמה.

כיום הציונות הדתית היא האליטה המשרתת. היא החליפה את האליטה המשרתת הקודמת, שרובה הגיעה מהקיבוצים ומהמושבים, מה שכונה אז ההתיישבות העובדת. דור הכיפות הסרוגות הוא כיום כ-12 אחוזים מאזרחי המדינה, אבל ביחידות הלוחמות, בסיירות, בגולני ובגבעתי הוא כ־50 אחוזים. בני הציונות הדתית הם כ־40 אחוזים מפרחי הקצונה הקרביים, וזהו גם שיעורם בקרב הנופלים.

המחנכים הכי דגולים. חינוך הוא דבר מסובך ומורכב ולפעמים מתסכל. המחנך רוצה לראות תוצאות, אבל לפעמים הסוד הוא בגישה המאפשרת למתחנך לבנות את עצמו, לגדול. צריך לתת לו את הזמן ולבטוח בו, זמן לבנות אמון בלי תנאים ועם המון סבלנות. החיים מרגילים אותנו לתוצאות מיידיות, בכל תחום. זה נכון בעולם הרפואה, הספורט, המדע, הכלכלה ועוד. במקצוע שלי אני רגילה לתוצאות מיידיות יחסית. את מבצעת ניתוח קיסרי ושולפת תינוק מדהים. את נותנת נוזלים בווריד וההריונית המיובשת מתאוששת. את נותנת תרופה לאיחור הביוץ וההיריון חיש מגיע בסייעתא דשמיא. אבל בעולמות של נפש צריך הרבה סבלנות. "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו". ולא צריך לפחד מדרך ארוכה. אנחנו צריכים להבין שמדובר בתהליך וללמוד הרבה ענווה. והאמת היא שזה מצמיח גם אותנו. הילדים הכי מאתגרים הם המחנכים הכי דגולים של הוריהם. אבל בשביל זה צריך לראות את מי שמולנו באמת, ולא את ההשתקפות שלנו דרכו.

מתי הזמן להוכיח? ספר דברים שאנחנו מתחילים לקרוא השבוע הוא למעשה דרשה ארוכה של משה רבנו שנאמרה לעם ישראל בתחנה הסופית שלהם, "בערבות מואב על ירדן יריחו". מפה אנחנו לומדים כמה כללים חשובים על חינוך ותוכחה. ידוע שלא משוחחים עם אדם על דברים מהותיים השנויים במחלוקת כאשר הוא רעב או קר לו או שהוא עייף. בצרפתית זה מוצלח יותר – לא דנים דיונים כאשר לצד השני יש את שלושת ה- f – faim, froid, fatigue, וכדאי להמתין לזמן המתאים – רצוי בסוף חייו של המוכיח. לכן חיכה משה רבנו לשנת הארבעים כדי להוכיח את העם, כי אז רבו הסיכויים שהתוכחה תתקבל. הנוגדנים הטבעיים לקבלת תוכחה מאדם אחר מתמעטים והולכים כאשר יש היכרות ארוכה שיש בה הרבה סובלנות ואמון, אחרי שעברנו תהליך ביחד. וכאשר האדם הזה כבר רגלו האחת בשמיים ועוד מעט הוא עובר לעולם שכולו טוב, התוכחה תתקבל על הלב. זה נכון גם בימינו. צריך לשקול היטב מתי מגיע הזמן המתאים כדי להוכיח, ולפעמים כדאי אפילו לוותר על התוכחה אם ייתכן שהיא תהיה בזמן לא מתאים, כי אז הנזק שבה יעלה בהרבה על התועלת הצפויה.

משה רבנו מוכיח את העם על חוסר נאמנותו, וכל זה לנוכח הניסים הגלויים שראה יום אחר יום. לפעמים אפשר להישאר נדהם – איך ייתכן שאבותינו מרדו במשה רבנו כאשר הוא זה שהביא על המצרים את עשר המכות והוא זה שקרע להם את הים והוליכם במדבר? אבל האמת היא שגם בתוך ביתנו פנימה אנחנו רואים תופעות דומות. ההורים נותנים את נשמתם בשביל ילד שעלול להיות כפוי טובה ולצער אותם לאורך ימים ושנים. אבל צריך לקחת את הזמן. זמן לבנות אמון, זמן לגדול.