admin
השיעור של השכל. גיבורת השבוע בעיניי היא חברת הכנסת שרן השכל, שעשתה לנו הצגה שיכולה להיות שיעור בחינוך לחיי משפחה. השכל ביקשה להגיש הצעת חוק במליאת הכנסת כשהיא נושאת עליה את בתה התינוקת. פסיקת היועצת המשפטית של הכנסת שאינה מאפשרת לנאום עם ילדים בידיים אילצה אותה לרדת מהבמה. היא הגיבה: אני מביאה את הבת שלי לעבודה כי אני אמא ואני רוצה לשלב בין האימהות שלי לקריירה, כמו כל אמא במדינת ישראל. מהיום הראשון התחייבתי ללכת עם האימהות שלי בגאון ובלי בושה, לא להסתיר או להתבייש, אלא להוכיח לנשים באשר הן שאפשר וצריך לנרמל את האימהות בכל מקום, גם בכנסת ישראל.
כבוד! לא יכולת לומר זאת בצורה משכנעת יותר. המסר שהעבירה חברת הכנסת מדויק. האימהות חשובה לה, והיא לא תוותר עליה גם במחיר של הרמת גבות במקום עבודתה – במשכן שבו נושא הכבוד נוכח מאוד. בעיניי היא גיבורה, ובהחלט אפשר ללמוד ממנה. חלון ההזדמנויות של הפריון נמצא בדיוק בשנים שבהן ההגשמה המקצועית חשובה מאוד לנשים רבות, בעיקר אצל נשים כמוה שחיכו זמן רב לילד. לפני כמה חודשים הופיע ראש המועצה המקומית טבעון, גבר צעיר, בדבריו לציבור כשבתו בידיו, והוא דווקא קיבל תגובות חמות.
הדוגמה האישית של המנהלת. אומנם לא הגיוני שלכל מזכירה, עוזרת פרלמנטרית ויועצת שר יתלווה תינוק בעגלה או במנשא־גב או על הידיים, הרי זה לא מקובל ברוב מקומות העבודה, ובצדק. אבל האמירה שלה מהדהדת. חשוב שהקול הוא של חברת כנסת דווקא לא מהאגף הדתי־מסורתי, שמנכיחה את המרכזיות של ההורות בחיי האישה ואת הגעגוע והקרע שחווה אמא צעירה שנאלצת להיפרד מהתינוק שלה לטובת שעות עבודה תובעניות. נדמה לי שאם אורית סטרוק הייתה מגיעה עם מנשא הדברים היו פחות מתקבלים ופחות משכנעים ציבור רחב. יש מקומות שברור שלא ראוי להכניס אליהם ילדים, גם אם הם במנשא וחבויים מעינינו. והכנסת, כמו בית הכנסת להבדיל, הוא מקום של מכובדות שבו ההקשבה חשובה וצריך להיות רגישים גם לסובבים וגם למעטפת והאצילות מחייבת. וצריך איזונים בחיים.
ועם כל זה, אפשר לדון על יותר גמישות במקומות עבודה. ישיבות קבינט, אספות מורים, אולי אפילו הוראה בכיתה בתנאים מתאימים, למשל כשהתינוק חולה. יש גם בזה מסר לתלמידות שלנו. בת דודתי שרה אליאש הקימה אולפנה בשומרון. במשך שנים היא הקפידה לקחת דווקא מורות בהיריון – זאת דוגמה לבנות. וכשהיא נאה דורשת גם נאה קיימה, כאם ברוכת ילדים.
חמשת הטיפים למהנדסות. האמת היא שגם אני משתמשת בכובע שלי כרופאה כדי להעביר מסרים אימהיים, ולפעמים המסרים עוברים מסך יותר בזכות זה שאני רבנית־דוקטור ולא רק רבנית. משום מה הדברים נכנסים ללב ביתר קלות כשהם באים מאשת האקדמיה. זה נכון באולפנות שלנו וזה נכון במוסדות של הציבור החרדי. השבוע הוזמנתי לנאום בטקס סיום וקבלת תואר במסלול הנדסת תוכנה של השלוחה החרדית במכללת עזריאלי בירושלים. התבקשתי לנאום לפני התלמידות ובני משפחותיהן על המסלול שעברתי, על קריירה ומשפחה ועל ערך לימוד התורה בחיים שלי. וכך, לפני 22 תלמידות עטויות גלימות שחורות וכובעים שחורים, סיפרתי את סיפור חיי ותיבלתי את השיחה בכמה טיפים.
ראשית, חשוב לזכור תמיד מה השליחות העיקרית – הקריירה המרכזית שלנו היא המשפחה ולצידה השליחות המקצועית, ותמיד יש לתת נוכחות להיררכיה הזאת. טיפ שני, החיים בנויים במעגלים. תוחלת החיים של האישה עולה ועולה ומגיעה עד לעשור התשיעי לפחות בממוצע, והתקדמות מקצועית אפשרית לאורך השנים ולא נעצרת, אבל יש חלון הזדמנויות של אימהות צעירה שאסור להחמיץ. את זה אני אומרת גם כאמא שהחמיצה חוויות אימהיות וגם כרופאת פריון שחיה מדי יום את אימת השעון הביולוגי עם המטופלות. שלישית, חשוב מאוד לדעת לקחת עזרה עם הילדים בשעת הצורך, בוודאי כשאת משקיעה בפרנסת הבית שעות רבות כל כך. הטיפ הרביעי היה החשוב ביותר. אמרתי להן כך: "תכף תצאו לעולם ותתחילו בעזרת ה' להכניס משכורות של עשרות אלפי שקלים (לא ייאמן!), ואתן עלולות להרגיש עליונות מסוימת על הבעל האברך כי אתן מפרנסות. אז חשוב להבין שהברכה בפרנסה מגיעה מבעלך לומד התורה, ושהוא זה שפרגן לך ותומך בך ומאפשר לך לעוף, הוא המשפיע. הפרנסה בבית היא ממנו". והטיפ החמישי והאחרון, שהברכה בגידול הילדים ובשלום הבית תגיע בזכות התורה. בבתים הללו יודעים מה ערכו של לימוד תורה, והדברים שלי יצאו מהלב ונכנסו אל הלב.
לא כמו העץ הנדיב. הסיפור של העץ הנדיב מתחבר לי להצבת גבולות לנתינה בבית ומחוצה לו. היה היה עץ תפוחים בחצר בית שבו גדל ילד קטן, שאהב מאוד את העץ כי היה יכול לטפס עליו ולאכול את הפירות. הילד גדל והעץ נתן לו ענפים כדי שיעשה בהם חץ וקשת, וכשהפך לנער קיבל ענפים גדולים ובנה מהם סירה לשוט בנהר. העץ הנדיב תמיד שמח לשמח את ידידו, וכך נתן מעצמו והתכווץ עוד ועוד. כשהאיש הצעיר רצה להינשא והיה צריך בית הוא ניסר את כל ענפי העץ ובנה צריף למשפחתו. מכל זה נשאר רק גדם עץ, שעליו היה יושב בשעות הערב הקרירות לנוח מעמל היום, והעץ היה מאושר. לא קל להשלים את הנמשל. לדעתי מדובר בסיפור ממש לא נחמד, והילד בו אוהב את העץ כמו שדייג אוהב דגים בערך.
מילת המפתח היא איזון. נתינה אינסופית בלי שנדע להטעין את עצמנו, בלי שנמשיך בלמידה מתמדת ובהתפתחות אישית, תעשה אותנו נשים עצובות, לא מסופקות ואימהות טובות פחות. אומנם ילד לעולם לא יוכל לאהוב את הוריו כמו שהם אוהבים אותו, אבל מה שבטוח הוא שאם האישה אוהבת את עצמה היא תזכה לקבל אדוות של אהבה וכוחות גם מסביבתה.
פורסם באנתחתא