admin
הימים ימי שביתת רופאי בתי החולים. הכביש שוב פקוק; אני פותחת רדיו, ומחפשת לשמוע את קולו של אדיר זיק, ז"ל.
פספסתי אותו בכמה דקות. ביומן החדשות של רדיו ערוץ שבע , מדברים עכשיו על שביתת הרופאים הצפויה. בתוכנית למאזינים העוקבת, נשמעות תגובות נזעמות: "מה עם שבועת הרופאים? אין לרופאים האלו לב. המשכורות המנופחות שלהם לא מספיקות להם?"… האם אני מתביישת בסמל הנחש שעל חלון הרכב שלי ?
לא. גם עכשיו אני גאה בנוצותיי הצבעוניות, למרות שאני מתנגדת לשביתה. זאת גאווה להיות חלק מקהילה שבוחרת בהתמסרות ממושכת, ממש כמו להיות במילואים שנים על גבי שנים ברציפות. באמתחתי, שנים של עבודה בתורנויות של יממה וחצי ויותר, בהן לא פגש ראשי כרית, ועיני לא ראו אור יום.
ואיך היו נראות השעות לאחר התורנות? הייתי חוזרת בטרמפים, אחרי נסיעה של שעות בטרמפים, מיד עם פתיחת דלת הכניסה, הילדים נערמים בחיקי בהתרגשות, וממהרים לשתף אותי כולם יחד בחוויות מהיומיים האחרונים; לא היה לנו אז טלפון, ומי חלם על פלפון. לאחר ההתרגשות הראשונית, התפכחתי ופגשתי חזיתית הררי כביסה, חפצים מפוזרים בסלון; מקרר שמבקש אכלוס; ואני רק את המיטה מבקשת לאכלס… ולמחרת, אחרי 12 שעות בלבד ברוטו, אני שוב מתייצבת ליום עבודה ארוך…
פעם, היתה לי הפתעה נעימה וחריגה בהחלט. התבקשתי ע"י אחת מחברותיי הרופאות לבצע החלפה של חצי תורנות, כך שאחזור הביתה מאוחר בלילה ואחליף אותה בהזדמנות אחרת. אז, כזכור, לא היה לנו טלפון… ממש בניסים חזרתי לקראת חצות הביתה, ואני נכנסת לחדרי ומוצאת את בני בן השלוש ישן במיטתי; כשבעלי הרים אותו בעדינות כדי להניחו במיטתו הוא התעורר והתחיל לבכות: 'אימא, למה חזרת? הלילה תורי לישון במיטה שלך ליד אבא!' הסתבר לי אז שעם כל ייסורי המצפון ותחושות הגעגוע שלי, הילדים מסתדרים יופי בהעדרי.
בתחילת כל חודש במשך שש שנות ההתמחות הייתי מתבוננת בלוח השנה בדאגה, וסופרת כמה שבתות יש בחודש הלועזי הקרוב וכמה ימי חג, ותוהה כמה מתוך אלו יעלו בחכתי בלוח התורנויות המחלקתי. באביב, הייתי מצפה בחרדה לראות האם אזכה להיות בבית בליל הסדר השנה – או לא.. כשהייתה 'נופלת' עליי תורנות בליל הסדר הייתי מציעה לחבריי הרופאים להחליף את התורנות הזו בכל תורנות אחרת, אפילו בתורנות במשך כל יום העצמאות, תמורת הזכות לשהות בחיק משפחתי בליל הסדר . והנה, נכונה לי הפתעה מחממת לב.
לא נמצא מחליף! בשום תנאי לא. מסתבר שליל הסדר המשפחתי משמעותי לכל יהודי באשר הוא, אף כמה מונים יותר מכל יום אחר, כולל יום העצמאות ואירועיו.
'כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה'…