עוד בתוך הרחם יש אינטראקציות גוף-נפש בין האם ההרה לבין עוברה. אימהות אוכלות בוסר, ושיני בניהם תכהינה…במחקר שנערך בקליפורניה, נמצא קשר משמעותי ביותר בין לחץ נפשי במהלך ההריון לבין הופעה של טלומרים קצרים בתאי הדם הלבנים של הצאצאים, עובדה שהיא בעלת ערך ניבוי לגיל בו עלולות להופיע מחלות שונות, ומצביע על המועדות לתחלואה במהלך החיים הבוגרים. אז אולי כדאי להלחיץ פחות את הנשים ההרות עם ה'אטרף' של בדיקות שמכניסות נשים רבות לחרדה עצומה, חסרת כל סיבה. בורחים מתינוק עם אצבע עודפת – ומקבלים תינוקות עם אוטיזם או הפרעות דיכאון, אוי לי מיצרי ואו לי מיוצרי…
הרפואה הכירורגית הקונבנציונלית נותנת מקום נכבד לחשיבות החיוך לנפשו של האדם. רגשות עצב גורמים להפעלת שרירי פנים באזור שנקרא גלבלה, ונתגלה שאצל חולי דיכאון קיימת הפעלה מוגזמת של שרירים אלו. מסתבר כי הזרקת רעלן מקומי בשם טוקסין הבוטיליניום, חומר שנמצא בשימוש תדיר ברפואה האסטתית, מעכבת את הפעלת השרירים האלו, ועובדה זו משפיעה לטובה על החוויה הרגשית, ומובילה לשיפור בתסמיני הדיכאון. התוצאות תומכות בכך שיש קשר דו-כיווני בין הבעת הפנים למצב הרגשי. הרי זה ממש כמו שנאמר : 'אחר המעשים נמשכים הלבבות'…
'מה אלבש היום?'- בלבוש אני מספרת את הסיפור האישי שלי. הבגד הוא מעין תעודת זהות שלי.בעיניי חשוב לשמוח ביופי ולתת תשומת לב להופעה ולאסטטיקה, גם כדוגמא מכובדת ומכבדת לנשים שסביבנו שאינן שומרות מצוות, וגם כמסר לבנותינו המתבגרות שניתן להתלבש באלגנטיות ובטעם טוב בצורה כשרה, מבלי לוותר על דקדוקי הלכה. לדעתי חשוב מאוד שכל אֵם תלווה את בתה המתבגרת לקניית בגדים, לא רק כ'בעלת המאה' – כי אם על מנת להעביר את התחושה שמעמד זה הוא משמעותי, ושחשוב לה להשקיע מזמנה היקר בבחירת המלתחה של הבת. בעיניי אֵם שנוטשת את בתה להתמודד לבדה במערכה מול תרבות השפע, ומשאירה לעצמה לעיתים רק להיאנח כשהבת חוזרת עם בגד שאינו לטעמה, חוטאת בהזנחה רוחנית, לא פחות! אני הקטנה [תרתי משמע], הצעתי בעבר בכל מיני פורומים, שמוסדות החינוך לבנות יקיימו הם ירידי בגדים של מעצבות שמתאימות לבנותינו, מה שעשוי להקל על הבנות לבחור את הבחירות הנכונות, ובמקביל להעביר מסר חינוכי, שהשפעתו תהיה חזקה לעין ערוך יותר מכל שיחת מחנכת בנושא הצניעות.
ידוע הסיפור על קשישה ששוכבת על ערש דווי ובאה בתה לבקרה ולדובבה, והיא מעלה לה זיכרונות ראשונים ממסיבת יום הולדת שחגגו לה לפני שנים רבות; ואז בורקות עיניה של הזקנה, והיא מתרוממת קמעה ממיטתה :'בוודאי שאני זוכרת, הרי לבשתי אז את שמלת התכלת הרקומה שלי'… וכמו שבעלי נוהג לומר ביחס לסיפורים כגון אלו: 'עכשיו את מבינה, למה אנחנו הגברים מברכים 'שלא עשני אשה?'