מהקורונה אל פעמי משיח

היומן הפך את עורו. מי שסובל אצלי הכי הרבה ממעללי מיס קורונה הוא יומן הגוגל שלי. הוא הפך את עורו מן הקצה אל הקצה, וזה קצת מאתגר.

בתוך עשרה ימים תמימים הוא הוריד מכתפיו העמוסות חבילות שלא היו מביישות שלושה יומנים לפחות. אבל נדמה לי שהוא גם נהנה מתוכנית ההרזיה המזורזת. יש אתנחתות, יש משבצות ריקות עם רווחים גדולים, וגופנים גדולים ופחות מובלטים. הוא לא העז לשנות את המסלול בעצמו, למרות שהוא היה מופקד לכאורה על תכנון היום…

אני שואלת אותו: רגע, מה היה אך לפני שבועיים? הוא מישיר אליי מבט הלום, ואני ממשיכה: איפה היית אז? למה המתנת למהלומות העיתים שתגרומנה לכל המהפיכה הזאת? אבל לא נורא. תן לי קצת להתגעגע. ואני מדפדפת בו אחורה, ומתבוננת באישה שהייתי עד כה.

הזמן מתקצר כשמתבגרים. ככל שעוברות השנים אנחנו נוטים להתבונן אחורה בגעגוע מתרפק. זה הגיוני שכך יהיה, כי עם הזמן החלק היחסי של העבר בתרשים חיינו הופך להיות גדול מזה של העתיד. בזקנותי אני רואה גם שהשנים חולפות הרבה יותר מהר, כי כל שנה היא חלק מתוך כלל חיינו, וככל שגילנו מתקדם כך יורד החלק היחסי של שנה אחת במפת חיינו. בניגוד אלינו, אצל תינוק כל יום הוא מכפלה של היום הקודם, ושנה היא קפיצת דרך תהומית.

ותמיד נשאלת השאלה: אם הייתי יכולה לפסוע אחורה במכונת הזמן, האם הייתי עושה זאת אחרת? וכעת, כשאני חולמת את העתיד שלי בעולם שעבר תמורות, לאחר נטישתה המצופה והמבורכת של מיס קורונה, האם אכן אצליח לדייק את עצמי יותר? להפוך לאישה שאני כל כך מבקשת להיות?

אז מה את עושה כל היום? פותח אליי היומן עיניים תמהות, ואני מתחמקת ממנו באלגנטיות. כי זאת בגידה. ויתרתי על יומן הגוגל. פתחתי לי יומן כמו של פעם, והוא הרבה יותר חומל מקודמו. הוא מאפשר לי לגעת במחוזות שבימים כתיקונם נשארו על הוֹלד.

נוכחות אימהית. ראשית כול, אני בהחלט הפכתי לדגם משופר יותר של האימא שהייתי ב-38 השנים האחרונות. מאורחת 24/7 הפכתי לנוכחת 24/7. אני מתבוננת בעיון רב בימיי עמוסי הבטן ושואלת את עצמי: מי זאת הגברת המטורפת הזאת שנוסעת בכבישים עמוסים, נאבקת בנחילי הפקקים ומתמודדת עם תרבות הנהיגה הלא מחמיאה של הציבור הישראלי?

אז היא עברה מטמורפוזה אמיתית – לאמא נוכחת בבית. השיח על נוכחות אימהית, אפילו בלי זמן איכות, מאוד מדבר אליי. ילדים אוהבים לדעת שאמא בסביבה. אני נוהגת לחזק נשים ששוכבות בשמירת היריון ומרגישות חסרות ערך, כי הן מודרות זמנית מעבודות הבית והטיפול בילדים, ואני אומרת להן: העובדה שאמא נמצאת, פיזית, זו מתנה ענקית. גם לאמא, אגב.

בשיח ארוך ומתוק עם חברת הכנסת ציפי חוטובולי, שנכנסה לבידוד השבוע, שיתפנו בתחושות על אמא קרייריסטית שחוזרת הביתה. היא שלחה לי את כריכת הספר 'ארבע שעות ביום' של אוריין צ'פלין, שמביא את תחושת ההחמצה שחשו אימהות הקיבוצים ברבות הימים מאחר שבתי הילדים נטלו מהן את אימהותן.

סדנה באמונה. מסתבר שזו סדנת אמונה לכל העולם. לגלות כמה אתה חסר אונים מול היכולת האינסופית של ריבונו של עולם בדמות מיס קורונה החמקמקה. שניהם נוכחים ואינם נראים. מיס קורונה – נגיף מיקרוסקופי, ולהבדיל – ריבונו של עולם, מלוא כל העולם כבודו.

אך מה שבאמת מטריד הוא איך מבקש ריבון העולמים שנחגוג את הסדר בכל האי-סדר הזה. ואולי הוא מכין לנו סדר עולמי חדש בתוך ניילונים שיונחו על גג בית המקדש, ללא מגע של קורונה. ואת הכתר של הגברת הבלתי נסבלת הזאת הוא יעביר למלך המשיח. הכול הרי מוכן. עם ישראל לומד להתבונן פנימה. ריבונו של עולם הכין לנו סדנת זום ענקית, כדי לפקס אותנו אל מול עצמנו ואל מול תכליתנו. עולם הבילוי והצרכנות מתעמעם בנוכחותו, ומולו עולם הרוח מתעצם והאוויר מתמלא געגוע וציפייה דרוכה לבתי תפילה, להלל ברוב עם, למקדש.

נראה לי שכל ההרחקות והעיסוק בחפצים שאולי מעבירים חלקיקים ממיס קורונה הדביקית הזאת נועדו כדי שנפנים בקורס מזורז את הלכות טומאה וטהרה, צרעת הבית וצרעת הבגד, ועוד הלכות שתהפוכנה, מיד עם פריסת גלימתו של משיח, למעשיות ויומיומיות.

במהרה בימינו. בעלי מספר שבתור ילד הוא היה מוטרד מהתמונה הדמיונית של אביו, הפרופסור היקה המכובד, כשהוא מושך אחריו כבש מדובלל שיער בעלייה אל הר הבית. חמי מעולם לא התקרב לד' אמות של בעל חיים כלשהו, ובוודאי שלא עמד סמוך למקום שבו שוחטים או מפשיטים עור בהמה או זורקים דם. אז איך תאכל המשפחה את קורבן הפסח?

אבל היום זה יותר קרוב מאי פעם. וכל כך קל להאמין שריבונו של עולם יכול להפוך את המציאות מן הקצה אל הקצה במחי מיס קורונה ארורה אחת. נדבך שלם של עבודת ה', שהיה עד עתה רחוק כל כך, עתיד להתגלות.

אני רואה מול עיניי את השקט והשלווה השוררים בבית המקדש בשבת, כאשר רק שני כבשים בני שנה תמימים מועלים לקורבן מוסף, בנוסף לקורבן התמיד. ואני רואה את המהומה בערב פסח, כאשר בשלוש משמרות קצרות יקריבו רבבות גדיים וטלאים ויכינו אותם לצלייה בטהרה. ואת הלחץ בחולו של מועד, כאשר כל יהודי יבוא להיראות ולהקריב את קורבנותיו. או אז היומן עתיק היומין יישא על כתפיו משאות כבדים שלא הכיר מעולם, כאשר אפתח מרפאת נשים ליד העזרה כדי שכולן תוכלנה להיטהר ולהגיע למקדש ולאכול מהקורבנות.

והנה, זה עומד ממש אחר כותלנו. עוד דחיפה קטנה קדימה, וזהו. ריבונו של עולם, זה ממש קטן עליך.