להתעורר בצהריים.
הוא חמקמק כל כך, אבל אי אפשר בלעדיו. הוא חלומו המתוק של כל רופא בתקופת ההתמחות, וגם של כל אמא במשרה מלאה. גם הגיל הכסוף עורג לו בגעגוע, והאיש שלי מחזיק בגלימתו מדי צהריים. כוונתי לשלאפשטונדה – שנת הצהריים המבורכת.
חמותי הייתה אלופת השלאף. היא הייתה נוטלת עשרים דקות מידיו הקמוצות של מלאך השינה, סתם כך באמצע כל הבלגן של הצהריים, סותמת את אוזניה בפקקי אוזניים משובחים ותולה שלט (וירטואלי) על דלת חדרה: "פה גדלה אמא". כך, פשוט. אחרי עשרים דקות בדיוק היא הייתה חוזרת רעננה וחדשה להמולה העליזה של ילדיה ונכדיה המרובים ולעמל יומה.
גם האיש שלי, מאז דעתי אותו, בטבורו של יום הוא מסב בניחותא על כיסא מלכותו בחדרו בישיבה, וכשהתנומה נופלת עליו בשעות אחר הצהריים הוא נשען לאחור ומנמנם כרבע שעה, ובדרך כלל מספיק גם לגעת במחוזות החלום והדמיון. וכך, לעת ערב, אני נהנית משעת סיפור על ההרפתקאות הססגוניות שעליהן חלם, שלא שיערום אבותיכם. אין רגע דל.
והנה מצאתי באתר ערוץ 7, שחור על גבי אתר, שמומחי שינה בינלאומיים מנסים לקדם הקמת קפסולות שינה במקומות עבודה גדולים, כדי שעובדים יוכלו לנמנם באמצע יום העבודה וכך הפריון והתפוקה יעלו. מתברר שרעיון הנמנום בשעת הצהריים אומץ בחום בכמה חברות הייטק גדולות באירופה. קפסולת השינה היא מעין גליל סגור וממוזג ובו כר ומזרן, שהעובד נכנס לתוכו כדי לחוות רבע שעת חלום, וכך פוחתים הפיהוקים בישיבות הצוות. כבר יש מי שהציע לקדם את רעיון השלאף בחקיקה.
לא מומלץ לפני שינה.
ומה עם תינוקות ופעוטים מאותגרי שינה? איך אפשר לעזור להם? מתברר שחלק גדול מהעצות שאני נותנת לנשים בגיל המעבר על היגיינת שינה, תקף גם לתינוקות. התוכנית כוללת השכבה בשעה קבועה ומוקדמת, ניחוח לבנדר, אמבטיה חמה ומיטה מסודרת – והנה השלאף מגיע. לתינוקות אפשר להוסיף את קולה של אמא, או רעש מרגיע ומונוטוני שמזכיר רחש של מים וכלי דם רחמיים, ופיג'מה מסיבים טבעיים.
פעם, כשילדינו היו קטנים, לאחר הסיפור הלילי ושירת "המלאך הגואל" במנגינה ייקית ו"שמע ישראל" במנגינה הונגרית-יידישאית, היינו מכניסים לרשמקול בחדר הילדים קלטת של חיים בנט עם השיר "יהודים הם בני מלכים", או "עקיבא, לך ללמוד תורה", או קלטות של אריאלה סביר. בימינו, אפשר להשכיב ילדים עם סיפורים של ספריית פיג'מה (מסיבים ממש לא טבעיים).
אבל אולי עדיף לוותר עליהם, או לפחות על חלקם. הגיעו אליי שני ספרים, דוגמיות קלות מהסדרה הזאת, ובשבילי זה הספיק. הנה חלק מהטקסט של הספר 'מישו' של רות הופר: "אחרי שהשילו מעילים וזנבות, ציציות ופרוות, כל החיות נראו והרגישו כמו מישו. ומישו ראה שאין כל בעיה. בתוך כל חיה מסתתר מישו, ומישו יכול להיות כל חיה". קרי: המספר קובע שקיים חוסר שלמות מובנה של האדם ביחס לזהותו. כל אחד יכול להגיע לשינוי המיוחל ולהיות כל דבר. אין מגדר ואין גבולות.
וזה לא תמים. כך למשל, בחוברת שיצאה לגננות לכבוד יום המשפחה, נכתב שהמשפחה המודרנית "מגדירה את אופייה". שום דבר לא סגור, שום מציאות משפחתית אינה בטוחה.
מורידים מסך.
ואולי נשים את הילד מול מסך תמים? בייביסיטר אלקטרוני? מחקר שנערך בקנדה מצא קשר בין צפייה ממושכת במסכים לבין עיכוב בהתפתחות קוגניטיבית של ילדים. במסגרת המחקר התבקשו הורים לילדים בני שנתיים עד חמש לתעד כמה זמן ילדיהם צופים בטלוויזיה, במחשב או בצג של טלפון סלולרי. המסקנות היו חד משמעיות: ילדים שצפו זמן רב יותר במסכים בגיל שנתיים הפגינו ביצועים נמוכים יותר במבדקים התפתחותיים בגיל שלוש. אלה שצפו יותר בגיל שלוש הדגימו ביצועים נמוכים יותר בגיל חמש.
למחקרים אלו ולמחקרים דומים יש כנפיים וכך לאחרונה, בשקט בשקט, מתחוללת בבתי הספר היסודיים מהפיכה: יותר ויותר הורים לתלמידים בכיתות א'-ה' מבקשים לחזור לטלפונים הטיפשים. הם יוזמים רכישה קהילתית מרוכזת של טלפונים בטוחים ופשוטים. הפרויקט, שזכה לשם "תנו לגדול על שקט", התחיל לפני כשנה וחצי על ידי שתי אימהות, התפשט ליותר מ-200 בתי ספר יסודיים בכל רחבי הארץ, ויש לקוות שהוא יתפוס גובה.
כשהמערכת החיסונית מתעייפת.
חוקרים מהטכניון ומסטנפורד פיתחו שיטה להערכת הגיל החיסוני שלנו. מסתבר כי במהלך חיי האדם נתונה המערכת החיסונית לנסיגה איטית ומתמדת ולהתגברות תהליכים דלקתיים, וכך עולה החשיפה למחלות כרוניות. מאחר שלכל אדם רקע גנטי והיסטוריה בריאותית וסביבתית שונה, גם קצב ההזדקנות החיסונית משתנה מאדם לאדם. יש אנשים שהמערכת החיסונית שלהם מזדקנת מהר, בעוד אחרים נהנים ממערכת חיסון צעירה לאורך שנים.
הגיל החיסוני הוא מעין שעון ביולוגי שיסייע לגורמי הרפואה לזהות בשלב מוקדם את ההידרדרות החיסונית המתרחשת בזקנה. הוא מושפע גם מגנטיקה, כך שיש אוכלוסיות בעלות נטייה גנטית לאריכות ימים – למשל צאצאיהם של מי שעברו את גיל מאה.
להסתכל אחורה, לצעוד קדימה.
לי זה לא יקרה. אין לי גנים ייקיים או תימניים, וגדלתי בלי סבים. אבל בעצם, אני כבר סבתא. ואני שואלת את עצמי: מהו הגיל החיסוני שלי? האם אני מחוסנת מכאב ההחמצה שהשנים מביאות עמן?
לאחרונה נערכה צעדה של נשים יפות וגיבורות סביב גיל הגבורות, שצעדו את העשייה שלהן, את יופי שנות חייהן הפוריות ואת האימהות והנשיות הבריאה שלהן על הבמה במכללת אורות באלקנה. האירוע התקיים במסגרת אירועי המרכז למשפחה – פנינה קסומה של המכללה הזאת, שמגדלת את מורות הדור הבא. באירוע נערך שיח סביב מעגל החיים עם סרטון מרגש שהניע למחשבה, ואחת הנואמות שאלה את הבנות הצעירות בקהל: מתי בפעם האחרונה התקרבת ונשקת לאמא או לסבתא, סתם כך?
ופתאום גם אני הרגשתי שהצעדה הזאת, שהייתי בין יוזמותיה, מדברת אליי ומהדהדת אותי. שורי, הביטי וראי, אמרתי לעצמי, ככל ששעון החול של חיינו הולך ומתרוקן, אנחנו מסתכלות אחורה קצת יותר מאשר קדימה. זה מעורר מחשבה על כל מה שעשינו ועל כל מה שיכולנו לעשות גם אחרת, ועם תובנות אלו אנחנו ממשיכות עם הפנים קדימה.