לחלום את התורה

הדור הצעיר יודע לדחוק את רצונותיו ולוותר למען דברים גדולים. אז למה רק התורה נשארת בצד?

פורסם בבשבע |  ד' באב תשע"ז 27/07/17

הקירות גועשים מהתרגשות. המצלמה עומדת בכוננות-על. האורות כבויים. העוגה המקושטת מתהדרת ביופייה ועליה ארבעה נרות דולקים.

הגננת אומרת לילדים שהגיע הזמן לברך את חתן השמחה באיחולים מכל הלב. "שתזכה לעלות לבית המקדש", "שתהיה צדיק", "שתהיה בריא", "שתלמד הרבה תורה", הם מברכים יפה, ולפתע: "שיהיה לך המון כסף". אופס, אוי לבושה. מאיפה הילד שמע כדבר הזה? התוכי משחזר את השיח שמתרחש בין קירות הבית.

הילדים שלנו תרים אחר הברק בעיניים של הוריהם – מתי הוא מופיע. כך יוכלו לזהות מה באמת חשוב, מה ציפור הנפש שלנו, על מה אנחנו מוכנים "להתאבד", וכך הם מפנימים ערכים. זו הצורה המדויקת והמוחשית ביותר.

נשמת החיים, כך מגדיר את זה הרב קוק, ופירושו – הדבר שמניע את האדם ומחייה אותו, המנוע הפנימי של האדם. מדובר בערך עמוק שנמצא בתת-מודע של האדם, מניע אותו ומדליק בו זיק של חיות, והאמת הזאת חודרת הרבה מעבר למילים. כך, למשל, בנות תלמידי חכמים, שיונקות ונושמות את ניחוחות התורה, תהיינה מסורות לחיים של אשת קבע – מי שקבע את מושבו בבית המדרש, והעיקר – זה יגרום להן רוב שמחה. מיכל פלהיימר בספרה 'אהבה שלא כתובה בספרים', מנכיחה את חיי האברכים, אנשי הסיירות. נשות הקבע, עיניהן בורקות מאהבה, הן חולמות תורה, כמו שאני, בצאתי לצוד את האיש שיחיה לצדי, חלמתי תורה. ורק תורה.

בנותיי מספרות שעם כל חווית האימהות ההזויה שלי, יש שני מסרים שהצלחתי להזליף במנות גדושות לתוך ורידיהן. הראשון הוא הערצה צרופה ללומדי התורה, רצון יוקד להקמת בית של תורה, להיות שותפה בגידול תלמיד חכם והפיכת התורה למרכז הבית. הערך השני הוא להיות עד כמה שאפשר עם הילדים. הן זוכרות את כאבי הגעגוע ששידרתי להם בשיחת הטלפון היחידה שאושרה לי במהלך תורנות לילה. הן ידעו שבעיני אמא הן חשובות יותר מכל דבר אחר שבעולם, ושההיעדרות מהבית כואבת לי ומגיעה מתוך אילוץ של מקצוע תובעני, שאין בו מרחב ובחירה התואמת את מציאות חייה של אימא ברוכה עם ילדים רכים בשנים. לכן הן סוחבות את התינוקות שלהן לכל מקום, מצמידות פעימות לב אל לב, וחוטפות מהפעוטון את הקטנים בטרם ירד צהריים, כדי שלא להפסיד אף רגע קדוש.

מי גיבורי הילדות?

האם הבנים בוגרי החינוך הממלכתי-דתי אכן חולמים תורה? לפי נתונים של איגוד ישיבות ההסדר לשנת תשע"ז, מתוך 7,500 בוגרי החמ"ד בכיתה י"ב, רק שישה אחוזים שמים את פעמיהם ללימוד בישיבות גבוהות. 50 אחוזים למכינות ולהסדר, ויותר מ‑40 אחוזים לצבא ולעתודה. אמנם לא נכללו בוגרי הישיבות הקטנות ההולכות ומתרבות מדי שנה כפטריות אחרי הגשם, אך עדיין, מי יתבע את עלבונה של תורה?

האם אנחנו מדברים עם ברק בעיניים על חיי תורה, על מסירות נפש של חיי קבע, של גיוס לסיירת של עמל התורה? מי הם הגיבורים של ילדינו? פרחי תקשורת, פוליטיקאים, זמרים ואנשי צבא. ומה לגבי תלמידי חכמים? אני מחכה שבפינת העניין האישי בעיתון שאתם מעלעלים בו כעת נצלול לעולמו של האברך שאין באמתחתו קורות חיים מרשימים של לימודי תואר ראשון ושני, נשיאת משרות ציבוריות שונות והובלת תהליכי עומק בחברה, אבל יש לו סיפור לספר – סיפור של אהבה גדולה, של התמדה, של מסירות, של הזרמת דם מחומצן אל ליבה של האומה.

ואולי זה סיפור של חשש ממחויבות? האם דורו של משיח החליף דיסק רוחני ואין לו כלים מתאימים? האם פשוט מדובר בדור ששכח מהי נאמנות, מהי מסירות, מהי ענווה? הדור הצעיר יודע לדחוק את רצונותיו ולוותר למען דברים גדולים. צאו וראו את המסירות של בנינו לשירות קרבי משמעותי לצה"ל, את המסירות להתיישבות בגוש קטיף ובשאר חלקי יו"ש, את המסירות לעם ישראל בגרעינים התורניים לעשרותיהם, את תרומות הכליות, את הנתינה האינסופית של הנוער באולפנות ובישיבות התיכוניות. אני נדהמת מהכתבות הרבות בדפי פרשת השבוע שחושפות את מבצעי החסד האינסופיים למען חולים, נכים, קשישים וקשי יום. הלב מתרחב. איזה דור נפלא. אחרי עלעול קצר, אני מסתובבת כמו טווס. מותר לטפוח על שכם. 

זהו דור נפלא שיודע מסירות מהי, אבל הוא יתמסר לערכים שחשובים בעיניו. וכאן הבת שואלת: האם התורה מקבלת נוכחות מתאימה מתוך מרחב הערכים? והאם היחס הרציני לחשיבותה של קיום ההלכה מספיק נוכחת במרחב הציבורי שלנו? אולי זאת הנקודה.

זליגות בעייתיות

ואחד הביטויים, אחד מיני רבים וטובים, הוא זליגה איטית בפלח הראש שזוכה לכיסוי הולם אצל הבנות. ואולי גם אצל הבנים, למרות שהמשמעות ההלכתית שם שונה לגמרי.

כשהייתי כלה צעירה לפני שנות דור, שיער ראשי זכה לכיסוי מלא רק על ידי כאפיות. זה מה שהיה. ואז הגיעו כובעים סרוגים תוצרת יהודית דסברג, עקלות וכובעי רשת. והיום, בדורו של משיח, היצירתיות פורחת ויש מטפחות משולבות, מלופפות, ובנדנות בשלל צבעים. בגרעין התורני ברמת השרון, שם מתגוררת בתי, אני זוכה לפגוש מגדלים בגובה של מגדל פיזה, שאותם מרכיבות נשות הגרעין בכישרון הנדסי מפעים, ופלא שהם אינם נופלים כשזאטוט אחד מושך מימין והשני משמאל. הידור מצווה של ממש. אבל יש שמקטינות ראש. הן עוטפות את הראש רק בסרט מקדימה, וכל השיער, רצוי ארוך ומתולתל, מתנוסס עד הכתפיים.

והשיער הוא לא היחיד שזולג. לאחרונה הגיע לידי סקר ספרות שפורסם ב'מקור ראשון', העוסק בזוגות שנמנעים מילודה מרצון. אמנם הייתה שם קורטוב של ביקורת, אך גם הרבה סלחנות, סקרנות, ונתינת מרחב לשיגעון הבא שמנסה את מזלו בזליגה לתודעת הציבור. כאילו לא די לנו ברווקות הכואבת.

הקירות גועשים מהתרגשות. המצלמה עומדת בכוננות-על. האורות כבויים. הצגת נשים. הנושא שנבחר בשבילי הוא שידוכים, ואני נושאת מונולוג וברק בעיניי. אני מאחלת לעצמי איחולים מתוקים. אני נשענת על מטאטא, מושא חלומותיי, שיסמן לי שהגעתי למנוחה ולנחלה, כשאזכה לראות את ששת הגוזלים שנותרו לנו בבית עפים, חותכים את השמיים, בונים בתים של תורה, ואנחנו על זרי דפנה נשב ונקטוף כוכבים. לו יהי.