admin
ים כחול, חולות זהובים, שמיים בהירים, ילדים יחפים, שזופי עור ומאירי פנים, וניחוח גן עדן. התיאור הפסטורלי הזה הוא תיאור מדויק של ערש הולדתם של ילדים שגדלו בין פצמ"רים, שיספרו בעיניים חולמניות על הבית שכה אהבו ועל הילדות הנעימה. אין ספק- עבור הילדים – החיים בגוש קטיף היו כמו לחיות בחלום.
גם עבור ילדינו, זיכרונה של נצרים, תיבנה ותכונן ,מוליד געגוע מתוק. חבורת הילדים העליזים והשזופים, ההשתובבות בחול, הריצה ברגליים יחפות על הדיונות, החממות שהיו צמודות לדירת הג'ירפה שלנו, קייטנת חב"ד, החיילים הנחמדים, הנסיעה בספארי הצבאי, והעיניים הטובות מסביב. המבט המרומם, סוג של ריחוף בעולם שכולו טוב, ובעיקר העין הטובה. חודשים רבים לאחר הגירוש הזמר התנגן בביתנו ההמנון של קייטנת נצרים – 'לנצח נצרים בואו ילדים, נתחזק באמונה ונרבה אהבה' , ונדמה כי אף הקירות הזילו דמעה.
למה נסענו כל שבוע לנצרים? הרי היה בזה טרוף הדעת. הייתי עובדת בימי שישי, חוזרת הביתה ואורזת מזוודות ושאר ציוד [לזה כבר הורגלנו מהתורנויות שלי]. ואז היינו נוסעים עמוסי חבילות וסירים מוכנים לשבת במשך כשעה, עם המון ציפייה ואהבה בלב. בדרך בעלי היה לומד עם הילדים את פרשת השבוע, ותוך כדי נים לא נים הקשבתי לקול התורה המתנגן. הנסיעה המונוטונית לכוון דרום האהיבה את עצמה עלינו, כי היא בישרה את קרבתנו לישוב. בהתחלה נכנסנו עם הרכב דרך שער 'קרני' עם שיירת רכבים עד נצרים, בהמשך הוחלט לחייב את התושבים בליווי צה"לי מלפנים ומאחור, ואחר כך עם שכפ"צים. עם התקדמות ה'שלום', נערמו עוד ועוד בריקדות סביב עמדת החיילים בצומת נצרים, והוחלט שהכניסה לישוב תהיה רק בספארי הצבאי. היינו חונים ב'מנחת' ליד שער קרני, ממתינים בשמש הקופחת ומסביב רק חול וחול וחול. וכשהגיע הספארי ,היינו מעמיסים ילדים וחבילות וסירים לתוך החלל המאובק והקופצני של הרכב המנומר המשוריין שהוביל אותנו למקום מבטחים.
גם עבורנו היה זה גן עדן עלי אדמות. למרות הזבובים שהצטרפו לתפילה בקרוואן הגדול ששימש לבית הכנסת, והחום שלא ידע סלחנות, והחול החול והחול, והציוד המינימלי בקרוואן המאובק שלנו שרק מאוחר יותר הוחלף בבית ה'ג'יראפה', והעכברים שהתחבאו בכל פינה, מבקשים גם הם ליטול חלק במצוות ישוב ארץ ישראל.
היה חם. מאד. לפעמים הייתי דוחפת את ראשי לתוך המקפיא לכמה דקות כדי ליישב את רוחי ההריונית הסוערת. ובשבתות בהן הגיע החום עד נפש, העתקתי את מנוחת הצהריים לספה בסלון של הקרוואן של השכנה, מתחת למזגן הגדול, ללא כל בושה. והיתה אותה ערב שבת בו הגענו לצומת ופגשנו התרעות למטענים, והציר סגור, והשבת מתקרבת בצעדי ענק, ואנחנו עושים אחורה פנה, ביחד עם הסירים המהבילים, בנסיעה ב-200 קמ"ש [הרבה יותר מסוכן מפצמ"ר מסכן] אל הגיסה בישיבת אופקים.
נצרים עבורי היה בית ספר לאמונה. הרוגע, ארשת הפנים הנעימה והמחויכת של הסובבים, הנוף האנושי המוריק אור וטוב וחסד וענווה גדולה ואמונה גדולה – כל אלו מגנטו אותנו ונטעו בנו את הכוחות לשבות מדי שבועיים בנצרים יותר מעשר שנים, עד לפרידה הכואבת. לא היו לי ימים טובים כימים בהם נסענו בשבתות ל'בית השני' בנצרים.