ככה עושים תשובה

אלגנטיות של קדושה.

כשהייתי בכיתה י"ב, ואני רק בת 16, יצאנו על דעת עצמנו כמה בנות מתיכון צייטלין לסמינריון של 'אל המקורות'. הכינוס התקיים במדשאות המוריקות של אחד היישובים במרכז הארץ. היו שם מרצים מדהימים – הרב שמחה כהן, הרב סרברניק, הרב יוספי ועוד. הרגשנו איך עם כל הרצאה אנחנו מושכות עוד סנטימטר למטה את החצאית או השרוולים. הסתנוורנו ממש.

לאחר כמה ימים בחממה רוחנית קסומה חזרנו לכיתה עם קבלות חדשות. האם היה זה לחץ חברתי? אולי הכריזמה של המרצים? הדיונים הארוכים אל תוך הלילה עם המדריכות? אינני יודעת לומר עד היום מה היה שם, אבל אני כן יכולה לומר שהרושם שזה הותיר בנו היה אדיר. במעמקי ליבי התחלתי לחלום אז על הבית שאבנה עם תלמיד חכם לצידי, וכך אירע גם עם חברותיי התל-אביביות. המבצע של 'אל המקורות', לפחות לגבינו, הוכתר בהצלחה.

ברבות השנים הוזמנתי, הפעם כמרצה, לסמינרים דומים מטעם ארגון 'ערכים'. התכנון היה מתוקתק, האולם המהודר היה מלא, הקהל משולהב, ובאוויר היה חשמל ממש לא סטטי של תורה מאירה. סיכמתי לעצמי שהציבור החרדי הוא אלוף בתחום ההחזרה בתשובה, והכול באלגנטיות של קדושה.

המטרה: קיום מצוות.

תנועת 'ערכים' קיימת כבר ארבעים שנה. הפעילות העיקרית שלה היא ארגון סמינרים למתעניינים ביהדות בבתי מלון ברחבי הארץ. מדובר באירועים מסובסדים של חמישה ימים בפנסיון מלא, עם הרצאות וקבוצות דיון שמנוהלות על ידי מרצים מהשורה הראשונה, כשבמקביל מוצע שירות בייביסיטר כדי לשחרר את בני הזוג להתבוננות אמיתית. כך נוצרת בועה רוחנית שמשאירה חוויה חזקה בלבבות. בעקבות הסמינרים, משפחה שמעוניינת בכך מקבלת ליווי רוחני ותורני למשך שנתיים. התוצאה מדהימות: יותר מ-50 אחוזים מהזוגות שעוברים את הסמינרים מתחילים לשמור מצוות. מדי שנה משתתפים בסמינרים הללו רבבות בני אדם, ו-500 אנשי צוות מלווים אותם בהמשך.

הציבור החרדי יודע איך להצליח במיזם התשובה. הפרויקט כולל אנשי שיווק, יחצנות, ליווי עסקי ובקרת איכות. המרצים מנסים להיות אותנטיים ולא מתנצלים. קבוצת מומחים כותבת ומכינה חומרים עדכניים בנושאים מדעיים וחברתיים לשימוש המרצים. לפני 10 או 20 שנה חלק ניכר מתכני ההרצאות נסוב סביב קביעות מדעיות, אבולוציה, אמיתות התורה וכו'. כיום רוב ההרצאות עוסקות בבית היהודי, בצניעות, בפגעי האינטרנט ועוד. מסתבר שנושא המשפחה מעניין אנשים.

חלק משמעותי מההצלחה טמון בשירות הלקוחות – עזרה ארגונית, הלכתית וחינוכית למשפחה שמתקרבת. ההמלצה היום לזוגות, בניגוד לעבר, היא להישאר בסביבה הטבעית ולא לברוח ממנה.

תנועת 'ערכים' לא רואה ערך גדול בקירוב ליהדות שאין בו הדרכה והכוונה לשמירת מצוות. על אף שתמיד טוב לחבב את התורה וערכיה על כל יהודי, אנשי 'ערכים' לא חושבים שקירוב של עיגול פינות הוא יעיל ואפקטיבי. לדעתי, הם צודקים. החוזרים בתשובה מחפשים תורת אמת, ולא תורה מזייפת.

ומימון מנין? מתורמים שמאמינים בקירוב מהסוג הזה, ובזה אושרם גדול. בעיניי נכונה התפיסה שמי שעוסק בקירוב באופן מקצועי יתוגמל כלכלית, בדיוק כמו שחשוב ששדכנים מקצועיים יעבדו בשכר. רק כך העבודה נעשית בצורה רצינית. רק כך מתאפשרת התמסרות למטרה זו, מעבר לטרדות היומיום.

הקוקו נשאר.

בציבור שלנו הכול שונה. אין לנו מערכות רחבות היקף במימון של תורמים. המון נעשה בהתנדבות. הרב ביגון הקים את מכון מאיר, וזה נפלא. כמה זכויות יש לו. אבל השיטה שונה לגמרי. הגישה הרבה יותר סלחנית והדרגתית. לכן היא אולי פחות מדידה. אני זוכרת שיעור במכון מאיר שבו השתתפתי בשנות התיכון, בבית כנסת איחוד שיבת ציון בתל אביב. היה שם בחור עם שיער ארוך בלי כיפה, שבמשך שנה שלמה הגיע לשיעורים ודרש וסבר ובירר ושאל. אבל הוא לא שינה כהוא זה בהליכותיו, לפחות למראית עין. אף על פי שיתמהמה, נחכה לו.

אבל לפני הכול צריך אולי לבדוק מה מתבשל בתוך הקדירה הציבורית שלנו. מומחים ממכון 'ידעיה' טוענים שיש היום מגמה מעורבת – יותר חילון מחד, אבל מאידך רוב החילונים יותר קרובים היום למסורת. דהיינו, הגבולות נעשו מטושטשים יותר, וכך אולי יותר קל להחזיר את המתרחקים.

אם כן, חשוב לא פחות להשקיע בילדים שלנו שהתבלבלו מבחינה דתית, לקרב אותם, להאיר להם פנים, לעשות להם סמינרים של אמונה במלונות של חמישה כוכבים עם מרצים מהשורה הראשונה, להשקיע זמן וכוח וכסף, ואז גם לאמוד את התוצאות ולשאוף להשתפר בהתאם.

העיקר שהלב בוער.

ואולי התמונה לא כל כך עגומה. אנחנו מחזירים בתשובה כבר שנים, עם כל הלב וכל הנשמה. אין לנו מספיק נתונים, אבל לא תמיד ניתן לאמוד את רחשי הלב הכמוסים, ורחמנא ליבא בעי. הרי גם אם שערו של הילד שלנו ארוך עד הכתפיים, יכול להיות שליבו בוער בשלהבות של קודש. אנחנו מניחים לו להתקרב בקצב שלו, ומקבלים אותו אל תוכנו בטבעיות ובחיבוק חם.

אני מאוד אוהבת סיפורי תשובה. הם נותנים לי השראה. אבל משום מה אנחנו חשופות למעט מדי סיפורים של נשים מהציבור שלנו שזכו לגלות את מתיקות המצוות. ואולי יש הסבר לתופעה הזאת: הן כל כך מוטמעות באופן הרמטי בתוכנו, שהן בכלל שכחו שהיו פעם על פלנטה אחרת.