כיצד לתמוך בבני הנוער בזמן מלחמה?

אנחנו כעת בעיצומו של אירוע גדול, מתגלגל ומלחיץ, והחרדה רווחת בין כולם, מבוגרים וצעירים כאחד. הביטוי לחרדה שמקורה בנפש הוא גופני, משום שכידוע הגוף והנפש מחוברים זה לזה. נערים ונערות שנחשפים לאירועים קשים מבינים את הדברים בממד אחר, וכל חוויה מועצמת בנפשם הסוערת. להם יש פחות כלים ופרספקטיבה ולכן זה משפיע עליהם עוד יותר.

הגוף שלנו בהתקף חרדה, מגיב בהגברת קצב הלב ובהזעת יתר. ההורמונים של גיל ההתבגרות עלולים לגרום לסערות רגשיות, והאירועים נופלים עליהם בצורה הרבה פחות מאופקת ומרוסנת, ולפעמים אנו לא יודעים איך לפרוק את המתח שנבנה אצלם. זה עלול לגרום להתנהגויות מסוכנות ופנייה לאלכוהול, לעישון, להתנהגות בלתי מרוסנת ועוד.

מה עושים? פשוט עושים. עשייה חשובה מאוד לבני הנוער. לקבוצת הגיל הזו יש המון מה לתרום ועוד הרבה יותר אנרגיות, וזה נותן להם תחושה של משמעות ותרומה למערכת. כאשר הגוף באי שקט, פעילויות התנדבויות מורידות את לחץ הדם ומשפרות את איכות השינה. במקביל צריך לשים לב שבני הנוער מקפידים על תזונה מסודרת, על שינה מספקת, ועל פעילות גופנית מסודרת שמעלה את רמת האנדורפינים, מעלה אנרגיות טובות, ומפחיתה דיכאון. גם נשימות מסודרות ודמיון מודרך, היגדים חיוביים (אני מוגן/ מושגח/ הקב"ה מגן עליי) וכמובן תפילה, עשויים לשפר את ההרגשה ולמנוע מצב של דחק.

בערוץ הרגשי. מגע, חיבוק, שילוב ידיים, מחמאות, שיחה עם חברים, ובאופן כללי כל כל קשר בינאישי, מגבירים את רמת האוקסיטוצין בגוף שפשוט עושה טוב. זכרו שיש רגעים שמתאימה דווקא התבודדות מרגיעה כגון התכרבלות בשמיכה שאוהבים, צפייה בסרט מנחם או קריאת ספר מעצים וטוב.

קיים הבדל בין בנים ובנות בתגובות בעת מלחמה. ומצבי לחץ אף מסייעים להם לפעמים להגדיר את זהותם. הבן עשוי להרגיש שהוא אמור להיות אחראי על הביטחון והמשמעת בבית, בוודאי אם אבא מגויס, והבנות מחזקות את כל אותם דברים שהבית זקוק לו. כלומר, מצבים מאין אלו יכולים להוביל להתחזקות וצמיחה במידה ומנתבים את הנוער שלנו בכיוון הנכון ומעצימים את היכולות הקיימות בהם.

משפחה היא עוגן גדול ומשמעותי. אפשר לחזק בימים כאלו את הקשר עם המשפחה המורחבת כדי לעזור וגם להיעזר. לשוחח עם סבתא וסבא ועם אנשים במעגל המשפחתי שיכולים להיות לאוזן קשבת ולתת כוחות מתוך הנסיון וההתמודדויות שהם חוו בחייהם. תפילה משותפת במסגרת משפחתית יכולה להיות חוויה, כמו גם כתיבת מכתבים  משותפת, אפיית חלות לחיילים ולנשות המילואימניקים יחדיו או ביקור אצל שכנים קשישים במקום בו אתם גרים.

הכי חשוב לתת לנוער הרגשה שאתם בשליטה, שאתם דואגים לרווחתם הפיזית והנפשית ושאתם באמת מרגישים שיש סדר בעולמו של ריבונו של עולם. לשדר אופטימיות וחוסן וזה משהו שממש עובר בדיפוזיה לילדים. הילד הוא בעצם הסיסמומטר של ההורים, הוא מרגיש מתי עולה הלחץ ומתי האדמה רועדת. ככל שנרגיע את עצמנו, גם ילדינו ירגישו בטוחים. לכן חשוב שתשימו לב כשאתם יוצאים מאיזון, ותדאגו לתת לעצמכם חמצן וזמן לבד.

פורסם במקור ראשון