יהיה לנו רק טוב?

האם ביטחון בה' אומר שבטוח שהכול יהיה טוב, ועוד יותר טוב? יש אנשים שיש להם קשיים, והם מתפללים וה' עונה להם בשלילה. לא כל סיפור נגמר בהפי אנד. ובכל זאת, "אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים"

קביעה חצופה או תפילה? לפני כמה שבועות, בבית מרקחת במודיעין, ישב ילד כבן עשר, מגודל שיער, עם נעלי ריבוק וג'ינס וכיפת שמיים לראשו, ושר בקולי קולות את השיר שכבש את המדינה: "ה' יתברך תמיד אוהב אותי". אין מה לומר, המילים של השיר באמת מרגשות. יש בו הבעת אהבה לה' יתברך, יש בו הבעת רצון להיות טוב יותר, יש בו ביטחון באפשרות של האדם להשתפר ובגישה החיובית של הקדוש ברוך הוא אליו, בשלום שיגיע, ושיהיה רק טוב.

לא לשווא הפך השיר ללהיט בפרק זמן קצר. הוא מבטא בפשטות את הקשר הכי ישיר של האדם לבורא, כאשר האדם מצפה מה' רק לטוב כל הימים. אבל אני תוהה אם הציפייה הזאת ריאלית. האם ביטחון בה' אומר שבטוח שהכול יהיה טוב, ועוד יותר טוב? יש אנשים שיש להם קשיים, והם מתפללים וה' עונה להם בשלילה. לא כל סיפור נגמר בהפי אנד. ובכל זאת, "אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים". מעניין שגם המשפט הזה היה לפני כמה שנים להיט, כמו השיר "תמיד אוהב אותי". אבל יש ביניהם הבדל תהומי. במשפט "אנחנו מאמינים" אנחנו לא קובעים עובדות. אין בו הבטחה שיהיה טוב, אלא הצהרה שאנחנו נשענים על אבינו שבשמיים. אבל השיר החדש קובע כביכול עובדות לריבונו של עולם, ומחייב אותו לעשות לנו טוב ויותר טוב ועוד יותר טוב. וזאת הרי לכאורה ציפייה לא ריאלית ואולי אפילו קצת חצופה.

אבל האמת היא שגם השיר של הרב ארוש הוא למעשה בקשה, תפילה, ולא קביעת עובדה. "בנים אתה לה' אלוקיכם" כתוב, וכבנים מותר לנו לצפות לפעמים לקבל מאבינו שבשמיים מתנות גם כשלא בדיוק מגיע לנו. אנחנו מפנים כביכול את תשומת ליבו של הקדוש ברוך הוא לכך שהאהבה היא דו־צדדית, לא רק ה' יתברך תמיד אוהב אותנו – אלא אנחנו גם מאמינים בו ואוהבים אותו, גם אם לא תמיד יוצא לנו להיות הכי טובים, והוא שומע את בקשותינו גם אם חסרות לנו כמה תפילות. ואחרי ביטויי האהבה הללו אנחנו מקווים שיהיו לנו חיים של טובה ושל ברכה. וכשכולם שרים את זה יחד זו תפילת רבים שתמיד מתקבלת, כי ה' יתברך תמיד אוהב אותנו, כידוע.

הדרוזי וזמירות השבת. אנחנו מצידנו משתדלים לחיות חיי תורה נעימים ושלמים, חיים שמגדלים אנשים גדולים. אבל זה לא תמיד בתודעה שלנו שאכן אנחנו שחקנים פעילים במגרש הזה. זוכרים את הסיפור על יהודי שחולם על אוצר מתחת לגשר ומתברר לו לבסוף שהאוצר נמצא אצלו בבית? כך גם אנחנו, חיים חיים של גובה, אבל אנחנו קצת עיוורים לגודל של עצמנו ולגודל השעה. לפעמים צריך מישהו מבחוץ שיאיר בפנס על כל הטוב הזה שיש בנו.

הסיפור הבא מדגיש את הנקודה הזאת. לאחד מבתי הדין לגיור הגיע בחור דרוזי כשהוא מבקש להתגייר. הדיינים התייחסו אליו בחשדנות טבעית, אבל הוא היה עקשן והיה רציני ורכש ידע רב ביהדות. כך הוא הצליח לשכנע את בית הדין, והוחלט לגיירו. לפני הגיור שאל אותו הדיין: "אבל למה לך? הרי בני משפחתך יחרימו אותך, וקשה יהיה לך להיקלט בחברה היהודית – עדיף לך להישאר דרוזי טוב". ענה הבחור: "אספר לך איך הגעתי לגיור. בצבא הייתי ביחידה קרבית, שבה הייתה מחלקת בני"שים. בליל שבת אחרי הסעודה הזריזה של הגדוד, הם נשארו יחד בחדר האוכל והתחילו לשיר בהתלהבות שירים שלא הכרתי. פתאום קם אחד ונתן נאום קצר כשהוא מצטט מספר שבידו, וכולם הקשיבו בשקט. אחר כך הם אכלו ופטפטו בנחת, ושוב שרו כמה שירים בהתלהבות ובעיניים עצומות, והייתי מוקסם. כך התקרבתי אליהם, למדתי את השירים שלהם ואפילו הצטרפתי לפעמים, עיינתי בספרים שלהם, ובשלב מסוים הבנתי: נפשי נקשרה בהם, נפשי נקשרה באווירה שמקיפה אותם, נפשי נקשרה בתורה שלהם. כל ההמשך נבע מזה". כך סיפר הבחור רגע לפני שהתגייר והפך ליהודי שומר מצוות. וכל העושר הזה נמצא אצלנו.

לפרוס את נוצות הטווס. בתקופה המיוחדת הזאת הציבור שלנו עולה קומה. הרב לונדין אמר באחד משיעוריו שקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך" תלוי בשאלה איך אתה מגדיר "רעך" – יש מי שחי חיים פרטיים וה"רעך" שלו הוא המעגל הקרוב שלו בלבד. אבל יש מי שמותח את ההגדרה של "רעך" וכל עם ישראל הוא בבחינת רֵע, ואותו הוא אוהב ובשבילו הוא מוכן למסור את נפשו. כך הוא הציבור שלנו. גאוות היחידה חשובה. מותר לנו לפעמים לפרוס את נוצות הטווס היפהפיות שלנו בלי בושה ובלי עודף צניעות.

לאחרונה חגגנו מסיבת גיוס לבן הזקונים שלנו, שעוזב זמנית את הישיבה הגבוהה שבה למד במשך שש שנים ומתגייס במסגרת "הסדר מרכז". נשאתי עיניי סביבי, והבנתי שאנחנו חוגגים לילדים לא כשהם מקבלים תארים אקדמאיים או משיגים הישג חיצוני כלשהו. החגיגות הן סביב חסד שהם זוכים לעשות – אם זו תרומת כליה או נשיאה בעול בזמן מלחמה, גם אם באופן זמני זה בא על חשבון התורה שהיא כל כך אהובה.

הציבור שלנו תורם הכי הרבה בכל תחום, וגם בלימוד התורה הוא הולך ומתגדל, אבל זוכה להכי פחות הערכה והוקרה ותמיכה. ההערכה מתחילה בהערכה עצמית. אנחנו טובים ועוד יותר טובים ועוד יותר טובים. ואם אנחנו מעריכים את עצמנו, חשוב שנדע לקדם את הצרכים שלנו – כמו למשל בנושא הדיור, התחבורה, הוזלת שכר הלימוד בישיבות ובאולפנות, לימודים גבוהים מותאמים ועוד. אבל לזה כדאי להקדיש טור שלם.