admin
בחצות ליל ט"ו בניסן מתים כל בכורי מצרים. לא מדובר רק בבכורים 'רגילים', בנם הראשון של זוגות נשואים, אלא גם בכאלו שהיו בכורים רק מצד אחד – בכורים לאם או לאב.
ורק הבכורים מבני ישראל חיים. בכור יהודי שהוא פטר רחם לאמו יש לו קדושה מסוימת, כנראה מפני שהיה אמור בתחילת מחשבתו של ריבון העולם להיות 'כהן', תפקיד שזכו בו אחרי חטא העגל בני לוי. לכן הבכורים צריכים לעבור פדיון. חשיבות אחרת לבכור היא כמובן הירושה – הוא יורש פי שניים משאר אחיו, ויש גם ירושה של תפקיד. האח הגדול, לא דווקא הבכור, מצווה ליבם את אשת אחיו, ורק בדיעבד עושה זאת אחד האחים האחרים. את הבכור צריך לכבד כמעט כמו שמכבדים הורים, גם זה הוא כבוד ההורים.
טקס פדיון הבן הוא טקס די נדיר. למה? ראשית – כמחצית מהבכורים נולדים נקבות. שנית – בכור הוא מי ש'בוקע' לראשונה את הרחם, ואם אישה עברה הפלה של עוברה הראשון הבא בתור לא יהיה בכור. פה נדרשת אבחנה רפואית מדויקת של שבוע ההיריון בו זה התרחש כדי לקבוע אם העובר הראשון כבר 'התרקמו אבריו' כאשר נפל (אפשר להיעזר באולטרסאונד). אם היה זה הריון שכלל לא התפתח, למשל הריון של מולה, או הריון חוץ רחמי, או הפלה נדחית מאוד מאוד מוקדמת – בכל המצבים האלו הבא בתור אכן יהיה בכור. יש פוסקים שימליצו לעשות פדיון ללא ברכה בלידה הבאה. כל מקרה לגופו. אם הלידה הראשונה התרחשה בניתוח קיסרי, או בלידת מלקחיים, ויש האומרים גם בלידת ואקום, גם אז לא יתקיים טקס פדיון הבן.
בטקס הפדיון הכהן הפודה מציע לאבי הבן הבכור הצעה שהוא לא יכול לסרב לה – האם הוא מעוניין להשאיר את הבן בקדושתו ולוותר על בנו בכורו, או שהוא מעוניין לפדותו עבור סכום סמלי של חמישה סלעים, השווה היום לפי המקובל כ-250 ש"ח, ואז הבן חוזר להיות שלו. האב כמובן עונה לפי כללי הטקס שהוא מעוניין לקבל את בנו, ונותן לכהן את מטבעות הפדיון ומקבל ממנו את בנו. האמת היא שאין כאן שתי אפשרויות – קיימת מצות פדיון לבן בכור, ואין לה שום אלטרנטיבה – גם מי שירצה להשאיר את בנו אצל הכהן יצטרך לקיים את הפדיון בשלב זה או אחר…
אז למה באמת שואלים את האב אם הוא מעדיף לפדות את בנו או שהוא מעוניין להשאיר אותו אצל הכהן? אולי משום חביבות המצווה, שהאב ירגיש שבמצווה הזו הוא פודה את בנו וכאילו מחזיר אותו לחיק המשפחה. ההלכה ברורה – גם אב שירצה להשאיר את בנו אצל הכהן, ואפילו אם הכהן יסכים לכך, חייב לפדות את בנו, וברגע שהנער גדל ונהיה בר מצוה ומשום מה לא נפדה – הוא חייב בהזדמנות הראשונה לפדות את עצמו אצל כהן. חז"ל ראו בסכום הכסף שהכהן מרוויח בפדיון הבן כמתנה כשרה למהדרין לכתחילה – ה' זיכה את הכהן בכסף זה, והרי הוא שלו. אמנם רבים הכוהנים שלאחר הטקס מחזירים את הכסף לאבי הבן, וזו זכותם – אבל ממש לא חובתם.
מספרים על רבי חיים מוולוז'ין שהיה בכור, ושמע פעם מרבו הגאון מווילנא פקפוק על המנהג שהיה נהוג אז שהכהן מחזיר לאב אחרי הטקס את הסכום שקיבל. מיד כששמע זאת ,פנה לרבי סעדיה מווילנא שהיה בקרבת מקום ואמר לו 'הא לך מעילי ששווה בוודאי חמישה סלעים עבור פדיוני!', ואכן רבי סעדיה לקח את המעיל, לבש אותו, ורק לאחר שעה ארוכה החזיר מיוזמתו את המעיל לרבי חיים במתנה גמורה… רבי חיים חשש שגם כשאביו פדה אותו הוא קיבל מיד את הכסף חזרה מהכוהן – כעת כאשר פדה את עצמו אצל חברו רבי סעדיה בוודאי שיצא ידי חובה.
לפני כארבעים שנה, בזמן פדיון הבן של בננו הבכור, ילד שמנמן ובלונדיני ויפה תואר, עבר בי הרהור מחריד שמא גיסי הכהן יליט שלא להחזיר אותו אלינו. מאז נוכחתי בהרבה טקסי פדיון הבן, ותמיד בזמן הטקס עוברת בי צמרמורת כשאני נזכרת בהרגשה שהיתה לי אז..