admin
זעקתו של חנן פורת. כחבר קיבוץ כפר עציון קיבל פעם חנן פורת ז"ל אישור לחופשה של חודשיים כדי ללמוד תורה בישיבת הר עציון הסמוכה. היו תלמידים ואברכים שניצלו תקופה זאת והתקבצו סביבו באופן קבוע בארוחת הצהריים, וכך זכו ליהנות מדברי חוכמתו ותורתו. פעם שאל אותו אחד הבחורים על תפילת "ועננו בורא עולם": "מה דעתך, חנן, אולי בימינו עדיף לומר תפילה למציאת בארות נפט בארץ? זה הרבה יותר חשוב מעוד קצת גשם".
בעלי היה נוכח באותו מעמד, והוא מספר שחנן ממש הזדעזע. "האם אתה חושב שהגשם הוא רק ממטרה ענקית שמשקה את שדות הארץ? הגשם הוא דרישת שלום מהקב"ה, הוא חלק מההשגחה הנגלית של ה' על עמו, הוא חיוך רחב של ריבונו של עולם לבניו הבונים את ארץ ישראל אחרי אלפיים שנה. איך אתה יכול להתייחס אליו באופן כל כך טכני וכלכלי?" כך זעק חנן פורת ז"ל בחדר האוכל של ישיבת הר עציון, ולא שם לב לתלמידים הרבים שהתקרבו כדי לשמוע את דבריו…
אז האם להתחיל לומר תפילת "ועננו בורא עולם" או לא? הגשם מבושש לבוא, חוץ מכמה טיפות פה ושם. ואולי טוב שזאת שנה מעוברת, כך שמבחינה חקלאית החורף בקושי התחיל. פעם היו מי הגשמים כפלא גדול שמחזיק את העולם, אבל היום זה אחרת. המרכולים מלאים בפירות וירקות בשפע, כל אחד לפי מנהגי השמיטה שלו. מים לשתייה בוודאי לא יחסרו, שכן מכוני ההתפלה עובדים בקצב ובים לא חסרים מים כידוע. היבוא ימלא את כל מה שחסר במדפים, בעיקר אחרי הרפורמות החדשות שפתחו את השערים ליבוא חקלאי, ועכשיו שנת שמיטה ואין גינה להשקות. ובכלל, עדיף שהחקלאים ינוחו השנה. הכול נכון, אבל גם אם הגשם לא חיוני לנו היום כמו פעם, הקשר שלנו עם הקב"ה בא לידי ביטוי באמצעותו. על זה אי אפשר לוותר.
עם התה והתנור. בעיניי הגשם הוא לא רק רטיבות בחוץ, הוא גם הרגשת ביתיות. כמה טוב להיות בבית החם ולשמוע מבחוץ את טפטוף הטיפות ואת אוושת הרוח, לראות את הברקים ולשמוע את הרעמים. ומיד עולים בדעתנו אלו שפחות נעים להם בגשם – החיילים ושאר אנשי הביטחון על משמרותיהם, אנשים שכעת מיטלטלים בדרכים כשאין להם מחסה ומסתור, וגם אלו שמצבם הכלכלי אינו מאפשר להם לחמם את הבית כראוי. אחרי תפילה קצרה לשלומם של כל אלו אנו חוזרים לכוס התה ולתנור החם והרגשת הביתיות חוגגת.
אני אוהבת את החורף. מבעד לחלון משתרעים שדות ירוקים והשלכת צובעת את האדמה בצבעי זהב־כתום־אדום. רק השבתות בורחות לנו מבין האצבעות. בקושי הספקנו לפטפט עם הנכדים, ללמוד קצת תורה ביחד, לשוחח בתדר של שבת – וכבר שלושה כוכבים זריזים מבצבצים בשמיים.
בין מיכל לנחמה. אצלי הגשם מתחבר גם למוטיב הפריון – זהו פשוט עולם התוכן שלי. הגשם מרווה את הקרקע ובמשך הזמן גדל ממנה הפרי. אנחנו הרופאים אולי משולים לטיפות הגשם ויש לנו שליחות חשובה. אבל ההשקיה הטובה ביותר היא התפילות, להן ממתין ריבונו של עולם והמפתח בידיו. משל למלך שהיו לו שני בנים, אחד אהוב ואחד אהוב פחות. לבן הפחות אהוב נתן המלך בתחילת השנה די כסף למחייתו לשנה שלמה, ואילו מהבן האהוב הוא ביקש שכל יום יגיע אליו כדי לקבל את מנתו, כי הוא רוצה לשמור על קשר רציף איתו. לריבונו של עולם יש את תוכניותיו שלו, אבל הזוג המצפה לא יודע מנוח.
בספרה מתארת חיותה דויטש כיצד נחמה ליבוביץ' ז"ל פירשה את הפסוק בשמואל "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה". נחמה ז"ל הסבירה שבכל יום בחייה, עד יום מותה, הצטערה מיכל על כך שלא היה לה ילד. מדבריה של נחמה היה ניכר שלא רק על מיכל בת שאול היא מדברת. אבל ברוך ה' בדורנו נפתחו שערי החוכמה, וזוגות שלפני כמה עשורים – ולפעמים אפילו לפני שנים ספורות – הייתי נאלצת להרים ידיים ולומר להם שאין לרפואה תשובה בשבילם, יכולים היום להיוושע. במקצוע שלי, גינקולוגיה ופריון, חלה מהפכה של ממש בדורנו ואשרינו שאנו חיים בדור הזה.
השלט שעל הגב. בעיניי הגשם הוא גם ביטוי להגשמת חלומות. השנה אני מגשימה חלומות. אני מורידה את הגשם שהנשמה מבקשת. אני מפנה את גבי לחנה שהייתי פעם ופונה להיות חנה קצת אחרת. במקום ללמוד עוד קורס טיפולי – למדתי כבר אימון וגישור וטיפול זוגי והיפנוזה רפואית ועוד – אני משקיעה בדברים שמשמחים אותי, שממלאים אותי, שמאפשרים לי להיות קלילה יותר, ילדה יותר. ואם אמלא את הכלי, גם השליחות שלי תהיה מדויקת יותר.
אני סוגרת דלת ופותחת חדשה. אני רוצה פתאום לסגור גם את דלת המרפאה שתלויה על גבי בכל מקום שאליו אלך כבר יותר משלושים שנה, גם בתור למכולת וגם בחדר ההלבשה שבבריכה, ואיפה לא. במקום לשאת על גבי את השלט "ד"ר קטן" אני רוצה להיות חנה, פשוטה כזאת, להיות אני (זה גם שמי באנגלית – אֵנני). אני מנסה להוריד מהגב הכפוף שלי את החבילות שמכבידות עליו מעל ליכולתו. ואומנם הגב הוא אולי החלק הסתמי ביותר בגוף, הוא נמצא מאחור, בלי הבעה, ונראה שאין לו שום תכלית חוץ מלהחזיק את הראש שלנו על הכתפיים. אבל הגב נושא עליו את כל מה שהיה, וגם את מה שיהיה.
חגית ריין, חברתי הטובה, ישבה מאחוריי באירוע מסוים, מעבר לגבי. בחן המיוחד שלה היא קראה לי שיר של נעמי שמר, שיר לא ידוע שאפילו אינו מופיע בגוגל, אולי מסיבות פוליטיות, אלא רק בכתב יד. שמר כתבה אותו לאחר שראתה תמונה של איש צבא המצולם מגבו. השיר מתחיל במילים: "שלום, גב / אמרתי אל ליבי / אכתוב לך מכתב / עכשיו / על מי עוד נוכל להישען / אם לא עליך / גב / אשר על כן, אשר על כן / בעיניי אתה דווקא מוצא חן / נכון, גב / חייך לא קלים / הם לא קלים בשום מצב… אמת, גב / שאין זה מקובל / לקשור לך כתרים / עכשיו / לא לדבר בשבחך / ולא לשיר הלל… אף על פי כן / בעיניי אתה דווקא מוצא חן".