admin
שליחותו של שומר. איך תזהו סטודנט לרפואה? הוא עונד לצווארו בגאון את הסטטוסקופ, בדרך כלל בזווית מיוחדת, כדי שעין לא תפספס את הוד מעלתו ואת סמל המעמד. עם השנים הצורך בהחצנת המעמד יורד והסטטוסקופ רק מבצבץ מכיס החלוק, שם כבודו מונח. כשענדתי על צווארי בפעם הראשונה את הסטטוסקופ, הסמל האלמותי למקצוע הכי מחוזר בעולם, הרגשתי פעימות לב מואצות. כמה אחריות מקופלת במעמד הזה. ואולי השליחות הזאת גדולה עליי?
אין עבודה שאין בה שליחות. גם השומר בבניין 'יד שרה', שהוא כל כך אדיב ומאיר פנים. בזכות פיקחותו וליבו הטוב, הוא עזר לי למצוא פעם זוג משקפיים שהיו חשובים לי מאוד – אני הרי צריכה לראות את הנולד… העיקר הוא איפה מונח הלב. האם אדם יוצא לעבודת יומו בלב שמח וברצון להפוך את העולם למקום טוב יותר, או שהוא מרגיש שהוא רק צריך לשרוד ולחזור הביתה בשלום.
יש לי בן מהנדס, וברור לי שהוא הולך לבנות את בית המקדש. ובת שהיא רואת חשבון ומפרנסת בן תורה ומשפחה ברוכה ומוסיפה הרבה אור סביבה, בדוגמה אישית ובטוב ליבה ויושר הליכותיה. יש לי כלה שהיא מעצבת פנים וגם מעצבת פָנים – קוסמטיקאית. היא למדה את שני התחומים עם נשמה, ויש דמיון ביניהם, למרות שהם נראים רחוקים מאוד זה מזה. הרי דירה נאה ואישה נאה מרחיבות דעתו של אדם.
תיקון של פצעי ילדות. והנה, יש מי שלקחה את המקצוע והפכה אותו לתיקון ענק של פצעי ילדות. מעצבת הפנים יעל גיטלמן השקיעה את כל מרצה וליבה בפרויקט עיצוב שכולו נתינה. היא גייסה תרומות, רתמה ספקים ועיצבה מחדש בניין בן ארבע קומות כדי לשכן בו עשרים הומלסים. כשעלו הוריה ארצה מרוסיה, אביה היה קרוב לגיל שישים ולא מצא את מקומו. הוא נאלץ לעבוד באבטחה בשכר מינימום, צבר חובות ובסופו של דבר איבד את הבית ונאלץ לגור ברחוב במשך חצי שנה, כשהוא ישן על ספסל ברעננה.
גיטלמן החליטה שעיצוב של מקום מקלט לדיירי רחוב הוא חלק מהשליחות שלה. הבניין בן ארבע הקומות שבו התנדבה לעבוד הוא אחד מנכסי עמותת 'אכפת', שמשמש מעין בית ראשוני עבור עשרים וחמישה דרי רחוב. במבנה גם מועדון שממוקם בקומת המרתף, שהוא מעין סלון משותף לכולם, וכן מטבח וחצר.
היא עיצבה את חדר המועדון מחדש בעזרת פרקט מחמם על הרצפה וכיסאות חדשים. היא תלתה וילונות ארוכים, פרשה שטיחים נעימים והוסיפה פריטי אומנות. היא התקינה ליד כל מיטה מדף, ולמחרת שמה לב שמישהו הניח על המדף תמונה של הבת שלו. היא התקינה לוקרים כדי שהדיירים ירגישו שהחפצים האישיים שלהם בטוחים מפני גניבה. כמה חסד מקופל ביוזמה הזאת. מקימי מעפר דל.
מעבר הדירה הראשון. הייתה תקופה שבה גם אני הרגשתי קצת כמו הומלסית. זה היה ממש בסמיכות לגירוש מגוש קטיף. "גורשנו" מביתנו השכור כי מישהו קנה את הבית, ונאלצנו לגור בשני בתים קטנטנים נפרדים במשך כעשרה חודשים. הייתי אורזת חפצים והולכת להתקלח בבית השני. בסוכות היה לנו פס צר של בלטות ששימש כסוכה לכל המשפחה. החפצים שלנו היו ארוזים בארגזים שאוחסנו בעליית גג של משפחה צדיקה בנוף איילון ובמכולה במבוא חורון. הרגשתי אז בכל נימי נפשי מהי ציפייה לבניין הבית…
כל רחשי הדור שלנו סובבים סביב מוטיב הבית. בניית הבית הפרטי שהולך ומתפתל. שמירה על הבית הלאומי והפרטי. הסוגיות של הר הבית. ואנחנו בתקופת המעברים. עונת מעבר הדירות מתחילה, וזו תקופה מטלטלת שיש בה סיכונים בריאותיים עם מצבי סטרס עצומים. חשוב להצטייד מראש במכלי סבלנות ומצב רוח טוב.
האמת היא שמעבר הדירה הראשון במהלך חיינו הוא המעבר מרחם האם החם והבטוח לעולם הקר והמנוכר שבחוץ. בעלייתי ארצה בעצם נולדתי מחדש. זה היה המעבר שבו יצאתי לאוויר העולם כיהודייה של ארץ ישראל, ונשמתי לראשונה נשימות ארוכות של אווירא דארץ ישראל. מאז עברתי דירה לא מעט פעמים – ממעון העולים ברמת אביב לבית המגורים שם, ובמהלך שנות נישואינו עברנו יותר מעשר פעמים – מישיבת הר עציון לקיבוץ שעלבים ואחר כך לישיבת שעלבים, תחנת ביניים בנצרים תיבנה ותיכונן ומעבר לנוף איילון ולמבוא חורון, וזה לא סופי בכלל.
המטוטלת נוטה שמאלה. היום אנחנו מהרהרים בשאלה הקריטית האם מתוך המאגר שבנינו, נצליח לדלות זוג אחד לפחות שירצה לגור בסביבתנו בזקנתנו. התשובה לא ברורה, והסיבה דווקא כן. חינכנו אותם לחיים של אידיאליזם, של נתינה, של הקרבה. ולכן במקום מגורינו הנוכחי, שהוא גם מקום שבו המחירים גבוהים מאוד עבור זוגות צעירים למרות שהוא שייך ליש"ע (לייט), ספק אם הם ימצאו את ייעודם ומקומם. כנראה שאנחנו נצטרך להתקרב אליהם.
כשבתי הגדולה הודיעה לי שהם עוברים מהחצר היהודית הסמוכה לשער שכם שבה גרו שלוש שנים לגרעין תורני ברמת השרון – נדהמתי. לזה לא ציפיתי. גידלנו אותה באווירה הסטרילית של ישיבת שעלבים, והחתן גדל ביישוב עצמונה הטהור והקדוש, וכמו שבעלי היה אומר תמיד "הפרחים הכי יפים גדלים בחממות"… אני, שגדלתי בשכונת נווה אביבים ברמת אביב, בין מסיבות סלוניות בלילות שבת בחלונות שממול להפגנות נגד בניית מקווה בשכונה, התקשיתי להשלים עם מגורים במקום חילוני כל כך, למרות שהבנתי את הרצון לגעת בנשמות. כבר 14 שנה הם נמצאים שם – שם הוא ביתם. ויש קהילה נפלאה, והם עוסקים במעש ובאמונה, בנתינה ובקבלה מהסובבים, בהארת פנים, בענווה. ונאים השכנים בעיניהם, גם אם היחס איננו תמיד הדדי.
נראה לי שהיום המטוטלת לקחה שמאלה מדי וקצת זונחת את נושא ההתיישבות, שלא פחות חשוב מהקמת גרעינים בערים. ואכן, רוב ילדינו גרים בישובי יהודה ושומרון – מבואות יריחו, תקוע, בית אל, קדומים, נריה, מגרון, ובן שלומד בבית אל ובן שגר בג'בל מוכבר.
אז איפה נגור כשנהיה גדולים? בינתיים לא החלטנו. הכול עוד פתוח, עוד לא מאוחר. נשאיר את בית הקבע לגיל מאה ועשרים…